לפני מספר ימים החליטה אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית לאפשר הפרדה בין גברים לנשים באירועים שהיא עורכת.
בהתאם להחלטה, יוקצה מתחם משותף לשני המינים וזאת לצד מתחם נפרד לסטודנטים ולסטודנטיות המעוניינים בהפרדה. אומנם התקדמנו מאז שנת 2016, שאז כזכור אגודת הסטודנטים למשפטים לא אפשרה להקים מחיצה לסטודנטיות שביקשו לייחד חלק מרחבת הריקודים לנשים בלבד, אבל כנראה שעדיין לא מספיק.
סוגיית הסגרגציה (הפרדה) המגדרית היא תפוח אדמה לוהט בשיח הציבורי, ומעת לעת אנו עדים לעליית קולם של פעמוני הזעזוע הליברלי.
אבל שלא תטעו, לא ערכים הם עמוד האש ההולך לפני המחנה, אלא עיוורון מעמדי הנובע מתוך תפיסת מציאות שגויה, הרואה את עצמה כריבון של המרחב ובהתאם לכך משרטטת את גבולותיו ללא הרף.
אומנם ההגמוניה הליברלית מספרת לנו בלהט שהמרחב הציבורי ניטרלי, שייך לכולם, אבל ביד השנייה כל דוכן תפילין לשיטתה הוא הדתה.
משכך, מצטיירת התחושה כי עמדה זו משקפת את עמדת הרוב, ולכן היא מקבלת בכורה בדיון הציבורי. אבל המספרים מלמדים אחרת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, כ־54.8% מהיהודים במדינה הם יהודים מסורתיים, דתיים וחרדים. בנוסף ישנם כ־21.15% ערבים מוסלמים, וגם הם מקפידים על הפרדה בין המינים.
על אף הרוב המספרי, קבוצה זאת נמצאת בתחתית שרשרת המזון התרבותית בישראל, ונתונה תחת ארטילריה "ערכית" כבדה כל אימת שהיא מנסה לזוז מילימטר מהמשבצת שהליברליות ייעדה לה. הואיל ואלו המספרים, ועליהם אין עוררין, היינו רוצים לחשוב שתינתן הזכות לרוב זה לנהוג בתוך המרחב בהתאם לאמונתו. אבל מה שקורה בפועל הוא שהליברליזם משליט את ערכיו, "כפייה דתית" הם צועקים, אך הפוסל במומו פוסל.
אז נכון שהציבור לא מטומטם, אבל הוא משלם, כי הוא מושתק ונעדר גישה לפורומים ולאמצעי התקשורת, שם מתנגדי ההפרדה מפמפמים חזור ופמפם במה שנראה כחוסר הבנה ש"נפרד אינו יכול להיות שווה" וכי ההפרדה פוגעת בנשים.
כדוגמה הם מביאים את ההפרדה בבתי הספר שהייתה נהוגה בארה"ב עד שנות ה־60, שמנעה מבני קבוצה אחת (שחורים) אפשרות ללמוד יחד עם בני קבוצה אחרת (לבנים). להפרדה לא היה טעם מהותי, היא נעשתה על בסיס גזעני בלבד, והוכתבה "מלמעלה" על ידי בני המעמד הגבוה יותר, תוך שלילת זכות הבחירה לבני הקבוצה המופרדת.
חושך ערכי
במדינת ישראל 2021 קיים רוב לציבור שמרני שברובו מבקש פוזיטיבית לקיים הפרדה במרחב הציבורי, ובחלקו מסכים עם קיומן של פרקטיקות אלה, הגם שאינו נוהג לפיהן בפועל.
הליברלים באים מעמדה מאוד פריבילגית, שלפיה הם לא רק הריבון הערכי, אלא הם גם אלה המחלקים את הקלפים על השולחן. הנחת המוצא הבסיסית היא שהמרחב הציבורי שייך להם, ומתוך עמדת הבעלות הזאת הם מתחילים לנהל משא ומתן מי, ובאיזה אופן, יעשה בו שימוש.
בימים שבהם סופרים את מספרן העולה של מנכ"ליות משרדי הממשלה, ממשיכים לא לספור נשים, כשבנוסף מגחיכים את הבוחרות בשם הדת, מסמנים אותן כמדוכאות, כשרויות בחושך ערכי, ובאותה נשימה אומרים "אנחנו נבחר בשבילך מה מתאים לך". מדובר בטיעונים פמיניסטיים המתודלקים על ידי פופוליזם ליברלי זול, שבינו לבין ליברליזם אמיתי אין כלום ושום דבר.
בדיון הציבורי שמתנהל חסרה ההבחנה בין הדרה לבדלנות. כאשר שחורים רוצים לקיים כנס משלהם בלי לבנים, זו אינה הדרה אלא בדלנות. כשלבנים עושים כנס או פותחים מועדון ולא נותנים לאפרו־אמריקאים להיכנס, זאת הדרה.
כשנשים רוצות להיות בחברת נשים בלבד, ללא המבט הגברי, זו אינה הדרה אלא בדלנות, שהיא עקרון יסוד בפמיניזם. כשאישה רוצה להיות בחברה של נשים, זו אינה יכולה להיות הדרה, כי רק לקבוצה הגמונית יש היכולת להדיר. בתוך כך, מדהים לראות איך האקדמיה לא רואה את הדבשת של עצמה. מחד מלינים על מתחמי הפרדה, מאידך שותקים ביחס למניין הנשים בסגל הבכיר.
אתם לא עושים לנו טובה, עייפנו מלהבריח את הפרקטיקות הדתיות שלנו דרך הדלת האחורית. אנחנו זכאים לממש את האמונה הדתית שלנו בדין ולא בחסד, מלכתחילה ולא בדיעבד. צורת ההגשה של שוויון מגדרי אינה יכולה להיות רק חילונית, יש לתת את כבוד הבחירה לכל אישה באשר היא.
בישראל ההגמוניה מתהלכת כאדון במרחב, ועם עקביה הדקים היא רומסת את כל מי שאינו בצלמה ובדמותה. לא צדק ובוודאי לא שוויון ניצבים מול עיניה, עיין ערך המאבק על שחרור נחל האסי. לא פמיניזם, ולא זכויות אדם, אלא רק גבינה שמפחדת שיזיזו אותה.
הכותבת היא מקימת הפורום המשפטי למען נשים חרדיות
[email protected]