אי אפשר יהיה לשנות את נורמות הנהיגה בישראל אם לא נעלה את מפלס הענישה

בכל שנה נהרגים בדרכי הארץ בישראל כ־360 בני אדם בממוצע. תינוקות, ילדים, הורים וכל שכבות הגיל. בכל שנה נוספות עוד כ־360 משפחות שכולות לרשימה ההולכת וגדלה של מספר המשפחות השכולות. לא פרי מלחמות ישראל. לא תוצאות פעולות הטרור. מעשי ידינו. הרג אשר אנו קוראים לו תאונות דרכים.

ראוי מאוד שכולנו נפנים קצת יותר ברמה הרגשית את עוצמת הכאב, הסבל והטרגדיה שכל הרג של נפש חיה בדרכי הארץ ממיט על משפחה שלמה. הגיעה השעה שנציב בחשבון נפש נוקב שאלה מרכזית: האם באמת מדינת ישראל עושה את מה שהיא צריכה לעשות על מנת לשמור על החיים? האם באמת אנו שומרים על קדושת החיים של תושבי המדינה כפי שהצבנו לעצמנו כמטרת־על בחוק היסוד של זכויות האדם?

במסגרת עבודתי הציבורית, ובשורת תפקידים, הקדשתי זמן רב לנושא המאבק בתאונות הדרכים. המסקנה הפשוטה שלי היא כי אנו, כחברה, כולל רשויות המדינה, לא מוכנים לעשות באמת את מה שנדרש כדי לחסוך את ההרג הנורא בדרכי הארץ.

אנו פשוט לא מוכנים לוותר על אותה נוחות כלל־ציבורית של המשך נהיגה על פי נורמות התנהגות פסולות המולידות את התאונות, מתוך חשיבה שתאונות הדרכים הן עוד נתון מצער בסטטיסטיקה הלאומית, וגם על שום אותה נטייה של חשיבה אנוכית, שלפיה כל אחד מאמין שהוא, או בני משפחתו, לא יהיו קורבנות תאונת הדרכים הבאה. האחרים אולי כן יהיו, והסטטיסטיקה נוגעת להם.

התפיסה הציבורית הזו נתמכת בידי רשויות המדינה. אנו נעשה מאמצים נכונים, אך לא מספקים, כדי להילחם בתאונות הדרכים מבלי להקריב חלילה את קורבן הנוחות האישית כדי לצמצם את ההרג.

כמעט כל תאונות הדרכים הן פועל יוצא של התנהגות אנוש. הן תוצאה ישירה של איך אנו נוהגים, ועד כמה אנו נזהרים ועד כמה אנו מוכנים לשנות את נורמות ההתנהגות שלנו. לא הכבישים אשמים על שום שנהג חייב להתאים את הנהיגה שלו למצב בשטח ולסכנות בדרך. לא כל תאונות הדרכים הן פרי של נהיגה מופקרת, אבל החלק הגדול ביותר שלהן הוא תוצאה של נהיגה רשלנית, אי־זהירות מספקת ואי־נכונות לציית לתקנות התעבורה כמו, לדוגמה, החובה להאט את מהירות הנסיעה כאשר מתקרבים למעבר חציה.

הנהג שהרג אדם לא רצה להרוג אדם. הוא לא התכוון לתוצאה זו. אבל זו בדיוק הבעיה כי נהיגה רשלנית הורגת, וכדי להציל חיי אדם עלינו להיאבק בה. הגישה הכללית שלנו אינה תואמת מאבק של אמת כדי להציל חיים. כשנאבקים להצלת חיים, צריך לפעול על פי נורמות של אחריות גבוהות הרבה יותר מאלה הנדרשות כיום מהנהגים והנהגות בישראל.

הכשל הגדול ביותר, המעצב תפיסה פסולה זו, מקורו במערכת בתי המשפט. השופטים הם אלה המעצבים את רמת חובת הזהירות שאנו מטילים על הנהגים, והמדידה היא רמת הענישה. היו בתי משפט שאפשרו לנהג שעבר 60 עבירות תנועה, וגם 120 עבירות תנועה, להמשיך לנהוג כחוק ברישיון עד אשר זה נגמר בהרג של אדם.

רגש הסלחנות כלפי נהגים עבריינים גובר על פני קידום המטרה של שמירה על חיי אדם. כולנו התרגלנו לכך שאם עברנו עבירת תנועה, זה לא נורא כל כך. זה נגמר בדרך כלל בקנס כספי. אבל זהו בדיוק אותו דפוס התנהגות העלול להוליד את תאונת הדרכים הבאה. אי אפשר יהיה לשנות את נורמות הנהיגה בישראל אם לא נעלה את מפלס הענישה כלפי עבריינים לאחר שהתרחשה תאונה, וגם קודם להתרחשותה. הענישה היא המסר. חומרת העונש היא שקובעת את חומרת העבירה.

למדינת ישראל היו הישגים חשובים במאבק בתאונות דרכים. ההישג החשוב ביותר היה פיתוח תשתיות טובות יותר שהפחיתו מאוד את היקף התאונות. אנו משקיעים גם בחינוך ובהסברה, אבל אנו לא תוקפים את הבעיה המרכזית של שינוי נורמות הנהיגה המקובלות.

אם אנו רוצים להגן על החיים, עלינו לעשות את מה שנדרש. לוותר על הנוחות של נהיגה שאינה מצייתת לתקנות התעבורה ולהפסיק עם הסלחנות כלפי אלה שהורגים אותנו, אפילו אם הם הורגים אותנו כתוצאה מרשלנות. ההתחלה חייבת לבוא ממערכת המשפט, שעד היום נכשלה בכך.