תופעת הנטישה של שמירת המצוות על ידי חלק מבוגרי החינוך הדתי זכתה להתייחסות רבה ועוררה פולמוסים בנוגע להיקפה ולמשמעותה. אולם דומה שנושא לא פחות חשוב שעליו יש לתת את הדעת הוא רוב הנוער הנשאר במסגרות הדתיות ומגדיר את עצמו כדתי, אך לא תמיד ברור מהי משמעות חייו הדתיים, כיצד הוא מגדירם ומהן ההשלכות הנובעות מכך.
התמורות המהירות שעוברת החברה המערבית בתחומי המשפחה והחברה לא פוסחות על החברה הדתית־לאומית. נורמות שאינן תואמות את עולם ההלכה הפכו לנוכחות תדיר בחלק גדול מההוויה של הציבור הדתי־לאומי. אם בעבר אדם שבחר להתנהג בצורה מסוימת הרגיש שמתחייב מכך גם לנטוש את הגדרתו כאדם דתי, כיום הוא חש כי הוא יכול לעשות כרצונו ועדיין להגדיר עצמו כמי שמשתייך לעולם הדתי. אפשר לדרוש מציאות זו לגנאי או לחיוב, אולם אי אפשר להתעלם מקיומה. יהיו שיגידו כי השלמה עם מציאות כזו היא בבחינת מתן הכשר ולגיטימציה למצב. אחרים יטענו את ההפך הגמור. הרי אם בעבר נערים כאלה נטשו את הכל, היום הם לפחות ישמרו שבת או יאכלו אוכל כשר, גם אם בתחומים רבים אחרים אין הרבה הבדל בינם לבין המגדירים עצמם כחילונים.
דוגמת קיצון לדילמה זו היא התבטאותו לאחרונה של רב, שלפיה אנשים העוברים על איסור תורה במשכב זכור מוטב שלא יהיו דתיים, דהיינו שיורידו את הכיפה ולא ישמרו שבת. אני מניח שלפי אותו כיוון חשיבה, אדם שנתפס בגניבתו ויושב בבית סוהר ויבקש להקפיד על מאכלים בכשרות הבד"ץ, יש לומר לו כי מוטב שיאכל טריפות ולא יחלל שם שמיים בבקשתו להקפיד על מאכליו. ניתן כמובן גם להגיד את ההפך הגמור, אנחנו איננו משגיחיו של הקב"ה ואין אנו מתעדפים עבורו את מצוותיו, וממילא מי ששומר שבת זה נפלא גם אם הוא מדבר לשון הרע וגם אם אינו מקפיד על טהרת המשפחה.
דומה ששורש הבעיה נעוץ בהגדרתנו את האנשים מסביבנו לפי "מדומטר" דתי מסוים המחולק לקבוצות ורמות, וכל שנותר לנו הוא לקבוע אלו מעשים מזכים לאיזו מדרגה: חרדי חרד"לי, דתי, דתי לייט וכדומה. יש משהו מפתה בניסיון להכניס בני אדם לקטלוגים הללו ועל ידי כך להקל על עצמנו את הבנת התופעות ההתנהגותיות השונות. בעיניי זה משגה.
בני אדם לא עיצבו השקפות עולם בעקבות מחקר מעמיק, אלא כתוצאה ממערכת חברתית ענפה שבה הם מוקפים. שמירת המצוות אינה אלא ביטוי נוסף לתרבות שאליה נחשף האדם והשפיעה על אורחותיו. אין היא ביטוי להגדרת זהותו. לכן אנחנו מסרבים לתייג בני אדם לפי רמת שמירת המצוות שלהם. אנחנו לא נכנעים להגדרות ולא מסכימים לקיומן. אין דתי כזה ואין דתי אחר. כל אדם נאבק בינו לבין עצמו וסביבתו על זהותו וערכיו. ככל שהתורה ומצוותיה ייהפכו עבורו למקור השראה, כך הוא יהיה מוכן להכניסן לחייו כמקור של אור וברכה.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר. מחרתיים, 13.7, ייערך כנס צהר, "דתי לדעתי - זהות דתית מנקודות מבט שונות"