לא ייפלא שפינוי הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן שהולך ונשלם בימים אלה יזכיר לרבים את הנסיגה האמריקאית מווייטנאם ואת נסיגת צה"ל מדרום לבנון.
יש, כמובן, הבדלים: בעוד שהסתבכותה של אמריקה בווייטנאם, ובמידה מסוימת גם באפגניסטן, היו מיותרות מבחינת האינטרס הלאומי שלה — למלחמת לבנון הראשונה היו, לפחות חלקית, מטרות מוצדקות. בנוסף, לא וייטנאם ולא אפגניסטן מסכנות את ביטחונה של ארצות הברית, ואילו לבנון הייתה וממשיכה להיות אינקובטור לתוקפנות וטרור נגד ישראל.
אך לשלושת המקרים הייתה ועוד תהיה תוצאה נוספת: בווייטנאם הופקרו אנשי הדרום, בעלי בריתם של האמריקאים, באפגניסטן עתידם של אלפי אנשים שסייעו לכוחות ארצות הברית הועמד בסכנה חמורה ומיידית, ואילו אצלנו "נשכחו" אנשי צד"ל.
ייתכן שפינוי צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון היה מוצדק מבחינה אסטרטגית ובהתחשב בדעת הקהל, אך כפי שאמר לאחרונה הדיפלומט האמריקאי הוותיק דניס רוס, נסיגת ישראל מפני הטרור של חיזבאללה גרמה לכך שגם הפלסטינים הגיעו למסקנה שאלימות נגד ישראל משתלמת, ובכך נזרעו זרעי האינתיפאדה השנייה.
גם בהקשר זה יש קווים מקבילים: המערכה האמריקאית באפגניסטן נבעה מההחלטה להילחם בטרור של אל־קאעידה, אך הנסיגה מפני הטליבאן עלולה דווקא לשפוך שמן נוסף על מדורת הטרור, ולא רק באפגניסטן.
כל זה מעלה שאלות נוספות שחשיבותן חורגת ממה שקרה או עלול לקרות באפגניסטן: באיזו מידה אמריקה עדיין רלוונטית במזרח התיכון, ומהם הגבולות בכלל של כושר ההרתעה שלה נגד איומים חיצוניים? לשתי השאלות הנ"ל יש חשיבות רבה במיוחד מבחינת ישראל ושותפותיה בהסכמי אברהם.
לגבי השאלה הראשונה, המומחה למדיניות חוץ, פרופ' וולטר ראסל מיד, כתב לאחרונה בקשר לאירועים בעזה שאחרי הכישלון הצורב של ארצות הברית בבנגאזי ורצח השגריר האמריקאי שם, ולנוכח הרצון המופגן של וושינגטון להתקפל מהמזרח התיכון ולהעביר את מוקדה האסטרטגי של אמריקה למזרח הרחוק, הרלוונטיות של ארצות הברית לאזור, כולל לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני, פחתה.
ברם, חרף המגמות הנ"ל, ואולי דווקא בגללן, מבחינת ישראל, ארצות הברית תמשיך להיות רלוונטית מתמיד, הן במובן המדיני והביטחוני והן מבחינת זהות הערכים ביניהן – גם אם קמו לישראל גורמים העוינים אותה בפוליטיקה ובציבוריות האמריקאית, בפרט במפלגה הדמוקרטית — וכן מבחינת תפקידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אחת ממשימותיה של כל ממשלה ישראלית, כולל זו הנוכחית, היא אפוא לשמור על הגחלת לגבי הנושאים האלה, כפי שעשו כל ממשלות ישראל בעבר.
ומה לגבי השאלה השנייה, כלומר יכולות ההרתעה של ארצות הברית? סקירת מודיעין של "הוושינגטון פוסט" קבעה לאחרונה ש"הנשיא ביידן נתקל בעובדה שקיימים גבולות ליכולתו להרתיע גורמים זרים, לרבות את המיליציות הפועלות בחסות איראן בעיראק ובסוריה, ופצחנים רוסים שמתנכלים לאינטרסים האמריקאיים".
לפי הסקירה, "אופן פעולותיו של ביידן לגבי סוגיות אלה, כלומר השאלה אם לנקוט צעדים תקיפים יותר או להפך, עשוי לקבוע את עתיד יחסיה של ארצות הברית עם מעצמה אזורית (איראן) שנחושה להרחיב את השפעתה, ועם מעצמה אחרת (רוסיה) שמתמידה במאמציה לחתור תחת מעמדה של אמריקה".
הנשיא ביידן נאלץ להתייחס לדילמה הזאת רק לאחרונה כאשר עשרות רקטות ורחפנים נחתו על חיילים ודיפלומטים אמריקאים בעיראק ובסוריה, הרפובליקנים ביקרו אותו על אוזלת ידו, והשמאל במפלגתו מנסה למנוע ממנו את הסמכות המשפטית לפעול.
גם את ממשלת ישראל הטרייה עלולה הדילמה האמריקאית הזאת להעמיד בפני שאלות מאתגרות כבר בעתיד הקרוב. סקירת "הוושינגטון פוסט" איננה מזכירה את המשא ומתן לחידוש הסכם הגרעין עם איראן, אך דווקא נושא זה יקבע את מעמדה הגלובלי והאזורי של אמריקה לטוב ולרע, הן כלפי אויביה והן כלפי ידידיה.