אידיאולוגיה היא דבר נפלא, היא מבטאת את רצונה של קבוצת אנשים להכפיף את עצמם למערכת ערכים או רעיונות שבהם הם מאמינים. מולם עומדים האנשים הפרקטיים, המכוונים את חייהם בצורה תועלתנית, ריאלית. זה לא אומר שאין להם ערכים, רק שהערכים הם חלק מהשיקול הכולל, ולאו דווקא הבלעדי. בתווך נמצא מחנה שלישי. הוא מאמין בערכיו, ואף דבק בהם, אבל מודע לכך שהוא חי במציאות הריאלית, ושעליו לקחת בחשבון את המצב בבואו ליישם את ערכיו.
ענוותנותו היתרה של זכריה בן אבקולס, אומרים חכמים, החריבה את בית מקדשנו. רבי זכריה התנגד להקריב את קורבנו של הקיסר הרומי ובכך נתן תוקף לחשדו של הקיסר שהיהודים מרדו בו. הסוף ידוע. ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס היא משל לגישתם האידיאולוגית הבלתי מתפשרת, שאינה מתקשרת עם המציאות הריאלית, של הקנאים. הם יילחמו עד מוות, בלי שום סיכוי לנצח. את הערכים אין לכופף גם במחיר של חורבן נורא והרג מזעזע.
מנגד, רבי יוחנן בן זכאי בוחר בחיים. ירושלים, בית המקדש והחירות הלאומית של עם ישראל חשובים לו לא פחות משהם חשובים לקנאים. אבל הוא מבין היטב את הפסוק האומר: "השמיים, שמיים לה'", אך "את הארץ נתן לבני אדם". הוא מבין שיישומם של הערכים שבהם הוא מאמין מחייב שיקולים פוליטיים המביאים בחשבון את אילוצי המציאות. הקנאים היו דוקרים אותו למוות בשל חילול הקודש, אם רק היו יכולים. אך הוא, בגישתו הערכית־פרגמטית, הוא האחראי לכך שהעם היהודי ותורתו קיימים ומשגשגים עד היום. "תן לי את העיר יבנה וחכמי התורה", אומר רבי יוחנן למצביא הרומי אספסיאנוס, כשהוא יודע היטב שהמחיר הכבד להצלת העם ומורשתו הוא חורבן המקדש.
ללא ספק כיום הם היו מכנים את רבי יוחנן בן זכאי בכינוי הגנאי החלול "פוסט־מודרניסט" רק מפני שהוא העז להתבונן בעיניים פקוחות במציאות ולהגיב אליה כדי לשמר את ערכי הנצח של העם היהודי. כל מי שנוקט את מידת המתינות, הסבלנות והראייה הרחבה, נתפס בעיניים הקנאיות כשטוח מבחינה ערכית. "עדיף לנו החורבן!" הם זועקים בגרונות ניחרים. מבחינתם, עדיף להתאבד על פסגת המצדה מאשר לבחור בחיים המורכבים.
את קו התפר הזה אנו פוגשים לאורך כל ההיסטוריה היהודית, וכמובן גם בימינו אלה. תשעה באב מחייב את כולנו ליטול את האבחנה הזו ולבדוק את החברה שלנו לאורה. אני מכיר משפחות שמתרסקות בגלל הצבת גבולות חדים ולא מתפשרים, לא קשובים ולא מכילים על ילדיהן. המאבק על זהותה היהודית של המדינה גם הוא ראוי שייבחן לפי כך. אני נזכר בכך כשאני שומע מנהיגים מתריעים מפני איבוד זהותה היהודית של המדינה, רק בגלל שינוי תקנות רגולטוריות של כללי הפיקוח והאכיפה של הכשרות או בשל הרצון להעניק לרבני ערים היתר לגייר.
העיקשות הבלתי מתפשרת על עקרונות, שהם אפילו לא ערכים ולא דיני תורה, היא איום חמור ביותר על הזהות היהודית של החברה בכללותה. חוסר המוכנות לדון בשאלת השבת הציבורית ולהגיע להבנות לגביה – יוביל לחורבן טוטאלי של השבת הציבורית, רק בגלל הקיצוניות האידיאולוגית.
הכותב הוא יו"ר עמית של ארגון רבני צהר