בנקודת הזמן הזו ניתן לומר שישראל עברה את נקודת האל־חזור. אנחנו כבר לא בהתפרצות אלא בגל רביעי. עם זאת, סביר להניח שהגל הנוכחי יהיה פחות קשה מקודמיו, הודות לחיסונים.

תם אך לא נשלם: אנו עדים לכך שהחיסונים אינם מהווים פתרון מלא או מושלם. אנו עדים להתפרצויות הולכות וגוברות בקבוצות רבות באוכלוסייה, והיסוד המשותף לרבות מאותן התפרצויות הוא חוסר משמעת, אישית וציבורית, שבא לידי ביטוי בכך שאזרחים שידעו כי נחשפו לחולה מאומת או שבאו מארצות המצריכות בידוד, התעלמו מכך.

חשיבות הבידוד הייתה ידועה כבר מתקופת המקרא בהקשר לחולים שנדבקו בצרעת: "בדד ישב מחוץ למחנה" (ויקרא, פרק י"ג, פסוק מ"ו).
מובן שאיש לא רוצה להיות בבידוד, ובטח לא לאחר השנה וחצי האחרונות. מדובר בעול כלכלי וחברתי. עם זאת, הבידודים הוכיחו את יעילותם בעבר. האם זה נוח? ברור שלא. האם זה נחוץ? ברור שכן.

לצד זאת, בעת הזו לא ניתן לסמוך רק על טוב לבם של הנזקקים לבידוד, עם כל הערכתי אליהם. במבחן התוצאה, מה שלא נאכף בצורה חד־משמעית - אינו מתבצע. אנחנו נמצאים בשעה מורכבת, ועלינו לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו.

אנחנו יום לאחר תשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש בגלל חוסר באהבת חינם והיעדר בדאגה לאחר. ראוי שכל הנדרשים לבידוד יכבדו זאת, בראש וראשונה מתוך דאגה מוסרית וערכית לחבריהם.

הכותבת היא מנהלת המכון ההמוטולוגי בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד.