למה התכוון המשורר יאיר לפיד כשהוציא את צו ההרחבה לאנטישמיות? האם כשתיאר את מלחמות שבט ההוטו בשבט הטוטסי הוא התכוון לגמד את האנטישמיות? אני מוכן לתת לו קרדיט שלא זו הייתה כוונתו. מה שהוא התכוון לשדר לעולם זה שהוא הולך ברוח הזמן, ושגם הוא פרוגרסיבי. זה נשמע לו רעיון טוב לשאת נאום נגד שנאה לאומית, גזעית או מגדרית. זה אפילו עשוי היה להצליח, אלמלא הכשל החשיבתי בהצמדת שנאות ממאירות באשר הן לאנטישמיות.
"האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה. היא שם המשפחה שלה" - כך אמר לפיד בנאומו בפני הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות. הפוך, גוטה, הפוך. אנטישמיות היא מקרה פרטי מאוד ומיוחד מאוד של שנאה. זוהי השנאה העתיקה ביותר בעולם והממאירה ביותר. שום נגיף לא מתקרב למהירות ההדבקה ולרמת המסוכנות של מחלת האנטישמיות. קצב יצירת הווריאנטים שלה מנצח כל מגיפה. היא לבשה צורה, פשטה צורה ולבשה צורה חדשה משחר ההיסטוריה ועד ימינו, תוך הפגנת שרידות־על. זו הסיבה שמקרה פרטי של שנאה קיבל מיתוג עצמאי. לא ניתן להחיל אותו על מינים אחרים של שנאה.
כמי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום הדיפלומטיה, צריך לפיד להבין ששדה המדינאות מלא מוקשים, מהמורות ויבלות. צריך לשקול כל מילה. צריך להכיר היטב כל פורום שבפניו נושאים דברים. צריך להכיר רגישויות שאפילו במגע קל של נוצה מעוררות סערה. צריך להבין שאתה מוקף באינטרסים סותרים של הרבה מאוד גורמים, וכשאתה בוחר לרצות את האחד, אתה לוחץ על יבלות האחר.
הכי גרוע זה להתנחמד אל העולם ולרמוס בדרך את מורשת העם שלך. זה אולי מתאים לטור בעיתון כשאתה עיתונאי המבקש לבלוט. זה עלול להיות מכה אנושה לאינטרסים של העם שלך, כאשר אתה שר בכיר בממשלה, לא כל שכן ראש ממשלה חליפי.
"הסיפור הנכון על האנטישמים" – כפי שהגדיר זאת לפיד, הינו פתח לזילות של האנטישמיות, שיוביל בהכרח לזילות של השואה. מה שמעניין הוא בחירת הדוגמאות של לפיד. טבח שבט ההוטו בשבט הטוטסי? עד לשם הוא הרחיק, כשמתחת לאף שלו מרימה את ראשה השואה הארמנית? רק שאלה ללפיד: האם מבצעי השואה הארמנית הם גם אנטישמים, או שבעקבות השיחה בין בוז'י לארדואן הם חזרו להיות סתם רוצחים מן השורה?
הסיפור הלא נכון של האנטישמיות הוא לא הטעות היחידה שעשה לפיד השבוע. אותו כשל חשיבתי הוביל אותו ליצירת השוואה צורמת לא פחות בין קדושת הכותל המערבי לקדושת הר הבית. לפיד קבע שיהודים המבקשים להתפלל על הר הבית יואילו לזוז כמה מטרים עד המקום הקדוש באמת ליהודים, שהוא הכותל.
אני לא מאמין שלפיד אינו יודע כי הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים. הכותל, אומנם, הינו האתר הקדוש ביותר ליהודים שמוסדר לתפילה. רוב התפילות המיוחדות מתבצעות לידו והוא גם התקדש במהלך הדורות, שבהם היה יעד הכמיהה והערגה כשריד בית המקדש. אבל הצגת קדושת הכותל בהקשר של תפילה בהר הבית הינה טעות מדינית של ממש. לפיד מעניק גושפנקא לדרישה המוסלמית להדיר את רגלי היהודים מהמקום הקדוש להם ביותר. האם יש עוד מקום אחד בעולם שבו אסורה תפילת יהודים מלבד הר הבית? במקום לפעול למען חופש הפולחן היהודי – ממהר לפיד לזרוק מגבת אל הזירה החמה במזרח התיכון ולהזיז את היהודים כמה מטרים.
כשלפיד ממהר להזיז את היהודים כמה מטרים לכיוון הכותל, הוא עושה מעשה מדיני מחפיר, המקבע את שלטון המוסלמים על האתר שעליו עמדו שני המרכזים הרוחניים של העם היהודי. כשהוא עושה מעשה מדיני כזה בט' באב, יום צום ואבל על חורבן הבית, הוא דומה למכחיש שואה שאינו מבין על מה המהומה - הייתה מלחמה ומתו בה אנשים.
בהקשר זה אני רוצה לצטט את התפיסה המדינית המזהירה שגילה אורי צבי גרינברג בנאומו הראשון בכנסת (9.3.1949): "עליי לקבוע ברשותכם האדיבה את המונחים הנכונים, שבהם יש להשתמש מהיום והלאה במוסד גבוה זה: ירושלים של האומה – הוא שבתוך החומה; בה הר הבית. ואשר מעבר לחומות, זהו עיבורה של ירושלים". ועוד: "מעולם לא ויתרה אומה מרצונה ואף לא מאונס (בדרך המשא ומתן) על בירתה. מאין הגענו אפילו לאפשרות של דיבור על ויתורנו לגבי ירושלים שבין החומות? כי ירושלים עברית מצילה את השפלה, את כבוד המדינה, את הגופים. אך ירושלים של עבדאללה בתוך החומות (ואין ירושלים אלא אחת) תהיה המושלת בארץ... עבדאללה מלך ירושלים - משמע: פלסטינה ערבית, וגטו יהודי אבטונומי זמני".
הגיע הזמן שלפיד יפנים שנאום של שר חוץ הוא עשייה מדינית ולא עוד מאמר עיתונאי, שסובל מטאפורות עתירות הגזמה כטכניקה ספרותית או גזירה שווה מופרכת כאמצעי להדגשה ולמשיכת תשומת לב.
ומלפיד ללפיד. ספייק לי, יו"ר ועדת הפרס שהעניקה לבמאי נדב לפיד את פרס השופטים על הסרט "הברך" בפסטיבל קאן, הסביר שהוא הוענק לו על אומץ לבו. אני מניח שהתכוון בעיקר לאומץ הלב לנשוך את היד שתקצבה אותו.
הסרט בעל הסממנים האוטוביוגרפיים עוסק בבמאי המצלם סרט על עהד תמימי, הנערה הפלסטינית שהתגרתה בחיילי צה"ל, ובתגובתו של בצלאל סמורטריץ', שלנוכח המחזה המשפיל שבו חיילים מבליגים מול התגרויותיה המעליבות, אמר שהיה צריך לירות לה בפיקה של הברך. לפיד שלף בשקיקה את התגובה מהקשרה והפך אותה לשם ולמוטו של הסרט.
היה זה דווקא עיתונאי צרפתי שהקשה על לפיד בשאלת הסתירה בין קבלת תמיכה ממשרד התרבות הישראלי לבין הביקורת על ישראל, תוך שימת דגש על... דיכוי חופש הביטוי. ללפיד הייתה דווקא תשובה כל כך מדהימה, עד שהיא מותירה אותך מחפש מילים כדי להתחיל לנסח תשובה. לשיטתו, חובתו לומר את האמת שלו למדינה שמממנת אותו. מעניין מי הלקטורים שמרהיבים עוז לתת מכספי משלם המסים עבור הכפשה לא אינטליגנטית, שהרי סרטו של לפיד הוא ההוכחה לכך שישראל אינה מדכאת את חופש הביטוי.
ומה שעוד טעון בירור הוא אמירתו של ספייק לי, יוצר סרטים בעל ראייה חודרנית לכאורה, שלפיה סרטו של לפיד הוא אמיץ. איזו סכנה בדיוק אורבת לו כשהוא מתחנף לשונאי ישראל הרבים בפסטיבל קאן, ומעניק להם בדיוק את מנת ההכפשה האנטי־ישראלית, האוטו־אנטישמית, שלה הם מייחלים בשקיקה רוטטת?