בהתחלת המלחמה מישהו שאל אותי "מה עם רועי"?
אמרתי "הוא שם",
"שמעת ממנו?" הוא שאל,
אמרתי לו "לא וזה סימן טוב".
אחר כך, ביום העשירי למלחמה כבר שמעתי.
כולנו שמענו.
היתה הרבה התרחשות.
היו אזעקות. גם בתל אביב.
ישבנו שבעה.
היו ביקורים.
הרבה ביקורים.
היתה לוויה.
רועי נטמן באדמה.
ואני, עדין חייכתי,
חיבקתי את כולם, אבל בלב, חפשתי את הדרך אליו, לשם.
חפשתי דרך להפוך את הכאב החד, הפצע והדם למנוף שיעיף אותי אליו.
למקום בו הוא נמצא. אי שם.
הגוף שלי נמלא באדרנלין והנשמה בראבק של פלס, האמנתי ששום דבר לא יפריד בנינו.
לא טיל קורנט. לא הארון שנטמן באדמה.
הנשמה, המהות, כך חשבתי, חייבת להיות איפשהו, ואני אמצא אותה.
אם צריך אני אדפוק בדלת של אלוהים.
הרצון שלי לא יאפשר להם לסרב, כי אני חייבת לפגוש את רועי.
הקשר בנינו הוא משהו אחר. משהו שאי אפשר לסרב לו. ושום דבר לא יעצור אותי מלפגוש אותו.
בעזרת חברים של רועי למדתי פרטים על הימים של המלחמה.
על רגע הפגיעה, על החיפושים שאחריה.
על מה שהתרחש שם ועל המאמצים להביא אותו לכאן.
הכול עניין אותי. כל מה שעבר עליהם עד שהגיע בחזרה לארץ עד הרגע שדור ואני ראינו אותו בארון.
בדקתי היטב, וידאתי שרק הגוף בארון, לא הנשמה, לפני שסגרנו, וטמנו אותו כאן באדמה.
ואז, המשכתי לחפש את הקשר שיחבר אותי לרועי.
חבל כזה ששום גוף לא יוכל להתיר.
ימים רבים חיפשתי דרך וסימן.
פגשתי את המוות בכול מיני צורות,
נאבקתי בו מספר פעמים.
דרך המחלה של אימי.
דרך ההחלמה של דור.
באמצעות האזנה למי שמת,
ושיחה עם מי שכמעט.
לא מצאתי את מקומי עם ההורים השכולים. התרחקתי.
בחרתי להיות עם מי שהכיר את רועי או להיות לבד עם עצמי.
מידי פעם מזמינים אותי להיפגש עם חיילים ולספר להם על המורשת של רועי.
בדרך כלל המסר הוא ערכיות, משמעות, מצויינות. אני אומרת להם תשימו לב לקשר והחברות בניכם. זה הכי חשוב.
לפני המפגש אני אורזת כמה ארגזים עם תמונות שנשארו ממה שתלינו בחורשה של רועי, דברים שכתבו עליו, דגל הנחל, דגלים של כח תל אביב מטורניר רועי. לוקחת את הקסדה והנשק, הפנקס הכחול של רועי הכומתה שקבל מפנסו, ממלאת בעוד תמונות ונוסעת לבסיס.
יש כבר נוהל שבו קבוצה של חיילים עוזרת לי לפרוס ולתלות את כול הטוב הזה לתצוגה מרשימה.
וככה כשפניו של רועי ניבטות אלי מכול עבר, נשקפות מתוך התמונות ומעיניי החיילים, אני מספרת להם, בהתחלה בהיסוס ואחר כך בשטף אנקדוטות וזכרונות.
נותנת לסיפורים לצאת ממני החוצה.
על הילד התל אביבי, הרזה והממושקף שרצה לחיות וחיפש משמעות.
על הספורטאי שהתפתח ולמד להיות לוחם קרבי ומפקד, שדרש מעצמו לתת את כול כולו בהתלהבות, באהבה, בחברות, ביופי ובערכיות.
שהמציא את עצמו בשחרור ובכישרון, והיה ממש בטופ כשנפגש עם הטיל.
בשיא היכולת, בשיא הנתינה, בשיא ההקרבה, בשיא האחדות עם העולם.
בסיום המפגש אנחנו מורידים, מקפלים וממיינים את הכול. מחזירים לארגזים.
החדר חוזר להיות מסודר כמו שהיה לפני, ואנחנו לא משאירים שום חוט או נייר הדבקה.
כשאני נוסעת הביתה נסערת ונרגשת עם הארגזים, בתוכי ממשיכה השיחה עם רועי.
עוד זכרונות מציפים אותי, ועוד סיפורים שלא הספקתי או לא זכרתי לשתף.
בבית הארגזים נשארים סגורים.
אף אחד לא נוגע בהם.
עד לפעם הבאה שהוא יגרום לי שוב לפתוח את הלב ולשתף.
כמה פעמים בשנה אני מטפסת לפנות בוקר לפסגת הר קנאים שבמדבר יהודה, כדי לפגוש את חיילי גד״סר ועורב נחל בסיום מסלול ההכשרה שלהם.
אני עומדת שם בזריחה וצופה בנחיל החיילים שאחרי שבוע של אימון מפרך ללא שינה, טורפים את ההר, מטפסים בראבק לפסגה במעלה תלול עם ציוד כבד על הגב. הופכים ללוחמים. אני מחבקת אותם. מריחה את הריח המוכר של הזיעה. נדבקת בהתלהבות מרגישה האמא של כולם.
כבר שבע שנים,
הסתיימו החיפושים,
אני שם אתה כאן,
אתה שם ואני כאן,
כבר שבע שנים,
אני כבר לא דופקת על הדלת,
ולא רבה עם אלוהים,
כי שם באור ראשון של זריחה,
בראש הר קנאים אני מבינה,
אתה נמצא בי,
רועי שלי.