השיפור הדרמטי במערכת הבריאות, בטכנולוגיה ובפיתוח תרופות וחיסונים הביא להארכה משמעותית בתוחלת החיים, שיצרה שכבה גדולה בממדיה של “אזרחים ותיקים”, שבהחלט לא ניתן להגדירם כ”זקנים”. להפך, מדובר בבעלי אנרגיה ויכולת תרומה משמעותית לחברה, שהינם ברובם עם זמן פנוי וללא אילוצי היעדרות מהעבודה של מילואים, לידות ומחלות ילדים.
לכן הצמדת גיל היציאה לפנסיה לתוחלת החיים תהיה מהלך נבון וחיוני. בנוסף, מתבקשת חקיקה האוסרת התייחסות לגיל העובד במהלך גיוס עובדים חדשים. גם בארצות הברית חל איסור לשאול עובד לגבי גילו בדומה לאיסור שחוקק כאן אצלנו, בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, לגבי אפליית מועמד על רקע גיל או בירור על הפרופיל הצבאי שהיה לו בצה”ל.
אלא שבנוסף, בארצות הברית הקפיטליסטית יודעים גם לכבד אזרחים ותיקים ומבינים שלא פעם סכומי הפנסיה מקשים עליהם להתקיים בכבוד, ועל כן מקצת מהשירותים הציבוריים (בעיקר עיריות ומתפעלי פארקים ציבוריים) מחויבים להעסיק אחוז מסוים של אזרחים ותיקים. כך שני הצדדים מרוויחים. המעסיק מקבל עובד חרוץ ומיומן, ואילו העובד מרגיש חיוני. הגיע הזמן שישראל הסוציאל־דמוקרטית לכאורה תלמד מהמודל האמריקאי ותאפשר לאזרחיה הוותיקים לחיות בכבוד.
חשוב לזכור שאזרח ותיק אינו רק מומחה לתחום שבו עסק רוב חייו, אלא אוגר בקרבו יכולות ברוב תחומי החיים. לניסיון אין תחליף. המונח “צעיר ברוחו” אינו רק סיסמה, אלא מציאות יומיומית. במקביל, יש לעודד את מערכת החינוך לשלב אזרחים ותיקים במקצועות ההוראה. כך למעשה נחזור לערכים היהודיים הבסיסיים של זקני הכפר המרביצים חוכמה בזאטוטים.
“אל תשליכונו לעת זקנה” - זה הפסוק שחייב לעמוד לנגד עיני כל מקבלי ההחלטות היום, כשמדובר בתנאי החיים של האזרח הוותיק, הגמלאי. אומנם אתמול דווח על העלאת קצבת השלמת הכנסה המשולמת למבוגרים בעלי הכנסה נמוכה, אך אין זה מספיק. הואיל ולא כל האזרחים הוותיקים מסוגלים מבחינת בריאותם לעבוד, ורבים מהם חיים מקצבת הביטוח הלאומי עם פנסיה זעומה (אם בכלל), הרי שקצבת הזקנה מהביטוח הלאומי חייבת להיות כזו שלא תעמיד את המקבל בפני הדילמה של רכישת תרופה או מזון, ויש להצמידה לשכר הממוצע במשק.
כמו כן, על מקבלי ההחלטות להפסיק את הניסיונות לקצץ בפנסיות עם תירוצים שונים ומשונים. זכותו של עובד ליהנות בימי פרישתו מיגיע כפיו אינה צריכה להיות תלויה בשרירות לבו של תקציבאי כלשהו במשרד האוצר. התירוץ הנדוש של “אין מספיק כסף” מופרך מיסודו. בעלי הפנסיה הצוברת הפרישו ממיטב כספם על חשבון הרווחה העכשווית למען עתידם, ואילו מקבלי הפנסיה התקציבית התמודדו כל השנים עם הטיעון, “שכרכם נמוך כי אתם זכאים לפנסיה תקציבית”. אלו וגם אלו בפועל שילמו מכספם כדי להבטיח את עתידם.
דבר אחד ברור: נדמה שהעיסוק באזרחים הוותיקים אינו עומד מספיק על סדר יומה של המערכת הפוליטית, ועיון בעשרות עמודי הרפורמות בחוק ההסדרים לא מגלה מגמה של שיפור חיי האזרחים הוותיקים. הואיל ולאזרחים הוותיקים עדיין יש עתיד מפואר, לא פחות מהעבר המזהיר, הרי שיש להקים ארגון גג של כל ארגוני האזרחים הוותיקים, שידע להעמיד על סדר היום הלאומי את חשיבותם למדינת ישראל.