הטענה העיקרית בספרו של הפרופסור האמריקאי פרנסיס פוקויאמה "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שיצא לפני כ־30 שנה, הייתה שעם התגברותה המוחלטת של הדמוקרטיה הליברלית בעקבות פירוקה של ברית המועצות, החברה האנושית הגיעה ל"קץ ההיסטוריה", והדמוקרטיה הליברלית המערבית הביסה את כל האידיאולוגיות האחרות והפכה לצורת הממשל האוניברסלית הבלתי מעורערת. אין בהיסטוריה דוגמאות רבות לנבואות כוזבות כמו זו של פוקויאמה, אף שבזמנו היא הכתה גלים והפכה לתובנה מקובלת פופולרית בשיח האקדמי והתקשורתי, ואף מקור להעלאת תזות מדיניות.
כך כתב למשל בזמנו הפרשן המדיני של "הניו יורק טיימס", תומאס פרידמן, שמאחר שנעלם האיום הסובייטי, כולל במזרח התיכון, פג גם הטיעון העיקרי לשיתוף הפעולה האסטרטגי בין ארצות הברית לישראל. השבתי אז לפרידמן וטענתי שהאסלאמיזם המתפשט עלול לאיים על העולם החופשי לא פחות, ואולי יותר, מהאיום הקודם של ברית המועצות. תשע שנים אחרי זה עלו באש מגדלי התאומים והופצץ הפנטגון. בשביל אמריקה זה היה בבחינת קריאת השכמה; ממשל הנשיא בוש (הבן) הבין שמדובר במערכה כוללת והכריז על "מלחמה בטרור" אף שלגבי ישראל רוב העולם, כולל ארצות הברית, העדיף, בדרך כלל, לראות בטרור נגדה משהו נפרד ולא חלק ממלחמה כוללת.
הנשיא בוש אומנם לא קיבל את הגישה הזאת אך היא לא נעלמה לחלוטין, בעיקר ממוסדות האו"ם וממשרדי חוץ שונים — ולראיה, אפילו ארצות הברית, כל שכן מדינות רבות אחרות, מיאנו לכנות את האלימות האחרונה של חמאס מעזה "טרור". גורמים שונים בארצות הברית גם התנגדו מטעמים קונסטיטוציוניים לעצם הכרזת "המלחמה בטרור" של בוש, ולנשיא אובמה שבא אחריו היה נראה שהמונח הזה פוגע בקידום הקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. במשמרתו אומנם חוסל מנהיג אל־קאעידה בן לאדן, אך הוא המשיך לטעון שאיום הטרור האמיתי לאמריקה הוא מצד גורמי פנים, בעיקר בימין, ולא מהעולם המוסלמי.
השמאל האמריקאי בכללותו לא אהב את "המלחמה בטרור" וראה בה אמתלה לאסלאמופוביה, כביכול, וכמו חלקים בשמאל בישראל שנרתעים מלכנות מעשי אלימות של ערבים "טרור", חלקים בשמאל במפלגה הדמוקרטית באמריקה מלבינים את הטרור האסלאמי כריאקציה "מובנת" לדיכוי הקולוניאליסטי של המערב. לממשל טראמפ היו הישגים מרשימים במלחמה נגד דאע"ש, אך ההתעלמות בתום הלחימה ממאוויי הכורדים שעשו את רוב העבודה בשטח, והעלמת העין מפעולותיה של טורקיה בסוריה ומהתבססות אל־קאעידה בצפון־מזרח סוריה, מציבות סימני שאלה לגבי עתיד המערכה נגד הטרור, על אחת כמה וכמה כשארצות הברית הולכת ונסוגה צבאית מהמזרח התיכון.
ואכן, בניגוד מוחלט לרושם בעולם המערבי, במחנה הג'יהאדיסטי דווקא מתפשטת רוח של אופטימיות וציפייה לעתיד. הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן והנסיגה הצרפתית החלקית ממאלי, כמו גם צמצום הנוכחות המערבית בניגריה, מוזמביק וחלקים אחרים של אפריקה, מתקבלים אצלו כסימן ברור לניצחון. המערב, ובעיקר אמריקה, נמצאים בינתיים במערכה הולכת ומתחממת נגד סין, ובמידה פחותה גם נגד רוסיה (שגם היא כנראה לא התרשמה במיוחד מנבואתו של פוקויאמה), והעיסוק באיום הטרור האסלאמי ירד כמה מדרגות.
לא כן ישראל ומדינות אחרות בקו החזית שאינן שותפות לתהליך ההתמסמסות כלפי הטרור. אדרבה, הן מגבירות את האמצעים נגדו, כולל הפיזיים והקיברנטיים, אך הן עלולות להיתקל מבחינה זאת מדי פעם באינטרסים של מדינות אחרות. מבחינת ישראל, הנושא גם כרוך בשיקולים מדיניים נוספים, כשארגון טרור אחד, חיזבאללה, מאיים עליה מצפון, שני ארגוני טרור אחרים, חמאס והג'יהאד האסלאמי, מאיימים עליה מדרום, ושלושתם נתמכים באיראן, שארצות הברית מנהלת עמה משא ומתן לחידוש הסכם הגרעין. אם תוקם מדינה פלסטינית, יאיימו על ישראל גם ממזרח.
עמדת ממשל ביידן לגבי הטרור עודנה בהתהוות, כשבמערכת הפוליטית האמריקאית, ובפרט במפלגתו שלו, אך גם בקרב חוגים בדלניים במפלגה הרפובליקנית, מתרבים המאמצים לצמצם את תקציב ההגנה ולהגביל באמצעות חקיקה את יכולתו של הנשיא לפעול נגד גורמים עוינים, כולל טרוריסטיים. המאבק טרם הוכרע, אך ארגוני הטרור שלוחי איראן בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים, פועלים כאילו אין מקום לדאגה מצדם וממשיכים לשגר רקטות ורחפני תקיפה לעבר בסיסים אמריקאיים. מסתבר שבניגוד לנבואתו של פוקויאמה, ההיסטוריה לא הגיעה לקצה.