יותר משבוע לאחר שנפתחה, כבר ברור בישראל שנבחרות הנשים הן אחד הסיפורים הגדולים של אולימפיאדת טוקיו. אחת אחר השנייה הן עולות לזירה בטוחות, נחושות ושוברות שיאים. נשים ונערות שהבלתי אפשרי אינו מוכר להן ושהישגיהן מעוררים השראה בקרב צעירות.
הפער בין המציאות המגדרית בישראל לבין ההצלחה המטאורית של אותן ספורטאיות הוא לא פחות ממדהים, על רקע שנים של אפליית תקציבים, שבמסגרתה נשים בוגרות מקבלות רק מחלק מזערי של הכסף המגיע לספורט. אפילו כאשר מדובר בתמיכות הציבוריות, נשים, שהן מחצית מהאוכלוסייה, נהנות רק מרבע מכלל התמיכה הממשלתית השנתית באיגודי ספורט לבוגרים, ומשישית בלבד מכלל התמיכה הממשלתית בפעילות ספורט לנוער.
קבוצות ליגת־העל בכדורגל לנשים נאלצו לפנות לבג"ץ שוב ושוב על מנת לקבל תקציבים בסיסיים שיאפשרו לליגה להמשיך לפעול. הנזק בתקצוב הנמוך והמפלה לספורט נשים אינו בא לידי ביטוי רק בתחומים מסוימים, אלא בגדיעת התקווה של דורות שלמים, בחוסר מתן הזדמנות שווה לילדות להסתכל על גיבורות ספורט וללכת בעקבותיהן. זאת ועוד, בשל הקשר בין עיסוק בספורט לבין חיזוק ביטחון עצמי ומנהיגות – מדובר בפגיעה בסיכוי של נשים להיות שותפות מלאות בחברה.
הספורטאיות האולימפיות שלנו מגיעות ממציאות שבה בכניסה לבתי הספר מודדים את אורך המכנסיים שלהן; שבה מפלגות מסוימות בפרלמנט במדינה שלהן אינן מאשרות לנשים להיבחר; שבה מודעות עם תמונות נשים מרוססות בעיר הבירה; שבה חוגי ספורט לבנות הם מצרך נדיר, שמצריך הורים חזקים ונסיעות ארוכות; שבה בית המשפט העליון הכשיר לאחרונה לימודים בהפרדה מגדרית, שכבר הוכחו בעבר כמדירים ומפלים נשים.
במציאות הזו, המדליות וההישגים של נבחרת הנשים הישראלית הם לא פחות מפלא שהושג רק בזכות כוח רצון של ספורטאיות נחושות. ההישגים הללו מסמנים לנשים צעירות את האופק, את הגובה, המרחק והתעוזה שאליהם ניתן לשאוף. הם גם מסמנים לנו, כחברה, לאילו הישגים עוד נוכל להגיע במציאות שבה הקצאת המשאבים לספורט ילדות ונערות תהיה שוויונית, שבה יהיה היצע רחב לחוגי ספורט לבנות ושבה יהיו מאמנות, מדריכות, מנהלות וספורטאיות שאליהן כל ילדה תוכל לשאת עיניים ולאחל לעצמה להיות כמוהן.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח וחברת הוועד המנהל של התאחדות הטיפוס