ישראל מפגרת בהרבה אחר מדינות המערב בכל הקשור לתשתיות תחבורתיות ולמערכות הסעת המונים יעילות. ההשקעה הציבורית הממוצעת במדינות המערב בתחבורה ציבורית עומדת על 15 אלף דולר לנפש. לעומת זאת, ההשקעה הממוצעת בתחבורה ציבורית בישראל מסתכמת ב־2,000 דולר לנפש בלבד. לכן אין זה מפליא כי מיליוני ישראלים מעבירים שעות ארוכות בהמתנה ממושכת בפקקים, ללא חלופה של תחבורה ציבורית נאותה, והכל כדי להגיע בבוקר לעבודה ולחזור בערבו של יום הביתה. בעיית התחבורה של ישראל גורמת לירידה בפריון במשק, לבזבוז אדיר של משאבים, לזיהום אוויר ומעל לכל - היא מנציחה את האפליה בין המרכז לפריפריה במציאת פתרונות תחבורתיים להסעת המונים.
הוויכוח על אגרות הגודש בכניסה למטרופולין תל אביב חידד מחדש את ההבנה שבמקום למצוא פתרון כולל לבעיית התחבורה ההולכת ומחריפה, שוב מחפשים פתרונות קסם נקודתיים, ויתרה מכך, שוב מתרכזים ב"פקק של גוש דן" ומתעלמים מ"הפקק הנשכח" שהוא מנת חלקם של תושבי הדרום.
אגרת גודש בכניסה ללב תל אביב היא בהחלט אמצעי ראוי שיש לאמץ. הוא יוביל יותר ישראלים להעדיף את התחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי או לאחד נסיעות, יפחית את העומס בכבישים ויקל על מצוקת החניה בעיר. כפועל יוצא אולי גם יפחת זיהום האוויר. אבל אגרת גודש היא לא חזות הכל – חייבים במקביל לקדם פתרונות אלטרנטיביים להסעת המונים, לתגבר את מערך הרכבות והאוטובוסים, לקדם רכבת פרברית, שאטלים לצד חניונים גדולים בשולי הערים, לעודד את הרכיבה באופניים והשכרת קורקינטים חשמליים.
לא רק תל אביב פקוקה. מי שמצא עצמו עומד בפקק של קרוב לשעה בין רהט ללהבים, או בצומת עמק שרה או בכניסה המערבית לבאר שבע בשעות השיא – מכיר היטב את הבעיה. כל מי שמנסה להגיע לעבודה בשעות הבוקר או אחר הצהריים במטרופולין באר שבע מוצא עצמו מבלה לפחות שעה בפקק לכל כיוון.
המדינה המשקיעה מיליארדי שקלים בבניית תשתיות שיקרבו את הפריפריה למרכז - אינה עוסקת כלל בפתרון משבר התחבורה בכללותו. המדינה שכחה שיש צורך אקוטי לטפל קודם כל בתשתית התחבורה בפריפריה עצמה. אם במרכז עוד עוסקת המדינה בניסיונות להילחם בעומסי התנועה באמצעות הקמת רכבת קלה, סלילת נתיבי תחבורה ציבורית ונתיבים שיתופיים, הרי שבפריפריה עוסקים בהשקעה בכבישים שיחברו אותה למרכז, אבל לא יאפשרו חיים נורמליים בפריפריה עצמה.
כל עוד אין אלטרנטיבה אמיתית וראויה, זמינה, יעילה וחסכונית גם בגוש דן וגם בערי הפריפריה, ימשיכו נהגי ישראל להעדיף את השימוש ברכב הפרטי, לשלם אגרות ולכלות את זמנם בפקקים. אלה שבכל זאת יבחרו בתחבורה הציבורית ימשיכו להצטופף בקרונות הרכבת העמוסים או להמתין דקות ארוכות עד שהאוטובוס המיוחל יגיע אם בכלל לתחנה.
לכן הממשלה חייבת להסתכל על התמונה הכוללת ולמצוא פתרון הוליסטי לבעיה, ולצד ההקלה על עומסי התנועה בגוש דן, גם לקדם תשתית תחבורתית פנים־פריפריאלית מתקדמת וראויה, וכל זאת לפני שנמצא את עצמנו במשבר תחבורתי חמור.
הכותב הוא רקטור SCE המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון