אז שוב מאיימים בסגר בחגים. בטח התגעגעתם. אחרי סגר פסח הבלתי נשכח של 2020 וההמשכון המוצלח “סגר חגי תשרי תשפ”א”, אנחנו צפויים לקבל בקרוב את החלק השלישי, ובהחלט לא בטוח שהאחרון - "סגר חגי תשרי תשפ”ב" (המבוסס על רב המכר “איך לנצח מגיפה”).
נכון, כנראה יש מי שישמחו על האפשרות לוותר על ארוחת החג עם המשפחה המורחבת, אבל בשביל רובנו, ובטח בשביל קשישים שייאלצו לבלות עוד חג בבדידותם, ובשביל דתיים וחרדים שתפילות בבית הכנסת הן חלק מהותי מהחג עבורם – לא מדובר בעניין של מה בכך.
אומנם אנו למודי סגרים - פועל יוצא של השנה וחצי האחרונות - אבל איום בסגר בסיטואציה הנוכחית הוא משהו שלציבור קשה לקבל, והפעם, לשם שינוי, מכל הסיבות הנכונות. כי מי שבמשך חודשיים מחליטים לא להחליט, מחליטים לא לעצור את ההתפשטות של המגיפה, אלא לחיות לצדה, וגם כשהם מחליטים לנקוט צעדים הם נמנעים מהטלת הגבלות משמעותיות שעשויות באמת לעצור את נתוני התחלואה הנוסקים - לא רשאים לנפנף באיום של סגר. כי מי שלא טרח בערב החג, שלא יבוא בדרישות בחג. אם ממשלת ישראל החליטה שבמשמרת שלה מדינת ישראל תנהל שגרה של חיים לצד הקורונה, זה לגיטימי לגמרי גם אם זה נשמע קצת כמו ניסוי בבני אדם, אבל בשום צורה זה לא דר בכפיפה אחת יחד עם איומים בסגר.
מה שראינו בחודשיים האחרונים נע מהתעלמות, דרך גרירת רגליים ועד ניסיונות ללכת עם ולהרגיש בלי - להחיל תו ירוק במקומות מסוימים ומעל מספר אנשים מסוים כדי להרגיש שעשינו משהו, בתקווה שמהלך כזה לבדו יצליח לעצור את המספרים מלטפס, כשבמקביל בונים על החיסונים. טוב מאוד שהחליטו על חיסון שלישי וטוב לעודד את החוששים למהר ולקבל אותו, ומנגד, הניסיון לשכנע את הבלתי משוכנעים להתחסן ולתלות בהם את האחריות לבלימת המגיפה הוא עקר ומיותר. מי שלא התחסן עד כה – זה לא בגלל ששכח/ לא ידע שמצאו חיסונים לקורונה/ לא מצא תור/ לא התפנה לכך. הרוב המכריע של מי שלא התחסנו עד עכשיו פשוט לא מוכן להתחסן. לכן, קצת מדאיג שקמפיין חסר תועלת ותוחלת לעידוד התחסנות בקרב לא מתחסנים הוא תוכנית העבודה של מי שאמונים על ניהול המשבר. עדיף להתמקד בצעדים שבאמת יכולים לבלום את ההתפרצות.
ואם הגיעו למסקנה שבניגוד לכל מה שהבטיחו, סגר הוא דווקא פתרון סביר ולגיטימי, אז צריך עכשיו, ללא שהות, לעשות כל מה שניתן כדי להימנע ממנו. עדיף להטיל כעת מגבלות משמעותיות על התקהלות, על מקומות עבודה (לא המלצות, הנחיות) ועל נתב”ג.
מעבר לכך שאין שום היגיון בלנהוג ברכב שדוהר אל עבר קיר ובמקום לבלום בהדרגה, לחכות לרגע האחרון כדי לבצע בלימת חירום, זו גם לא הדרך לייצר אמון ולגרום לציבור לשתף פעולה ולהישמע להנחיות. המסרים שמועברים לציבור סותרים זה את זה ברמה הכי בסיסית: שגרה לצד קורונה לא עובדת יחד עם סגר. זה או זה או זה. או שחיים לצד הקורונה ואז מבינים שהמספרים יגדלו אבל לא נוקטים פעולות דרמטיות כדי לבלום אותם, או שעושים את כל הצעדים האפשריים כדי לא להגיע לסגר. אבל אי אפשר גם וגם. זה הזמן להחליט, והאמת, גם אם יסרבו לומר זאת בקול, נדמה שהרעיון לחיות לצד הקורונה כבר די נגנז. עכשיו רק צריך להודות בכך ולחזור להגבלות כדי, אולי, להציל את החגים הקרובים.