תמיד חשבתי שעקרונות המשטר הדמוקרטי נהירים לי; לא עוד. כששמעתי את שרת התחבורה מרב מיכאלי מפטירה לעבר ח”כ יואב קיש, ששאל אותה מדוע תחנת הרכבת בנתב”ג לא נסגרת כדי למנוע ערבוב בין נוסעים חולים ולא חולים, שהסיבה היא “משום שזו מדינה דמוקרטית”, הבנתי שיש משהו דפוק, אינהרנטית, בממשלה שאין בה ראש שנשען על תמיכה ציבורית.
דבריה של השרה מיכאלי נאמרו בעמידה תוך כדי יציאתה מאולם המליאה. שמעתי את הדברים במו אוזני וכבר אז, לפני כשבוע וחצי, ידעתי שבחגי תשרי מיליוני אזרחים יצטרכו, אולי, לבלות בבתיהם.
אינני יודע אם השרה מיכאלי אמרה את מה שהיא אמרה לאחר התייעצות עם חבריה בממשלה, או בהסכמה עם ראש הממשלה, אבל בדבר אחד אני בטוח: השלומיאליות חוגגת. מהרגע הראשון נראה היה לי שההגה לא נמצא בידיים אמיצות. עקבתי אחר השרים, כל אחד בתחומו, ומצאתי רפיון וחפיפניקיות. יאיר לפיד, לדוגמה, בכלל עושה שבת לעצמו. הוא החליט שלא להגיע לישיבות קבינט הקורונה. אבל לא רק הוא. כל שר עשה בתחומו ככל העולה על רוחו כשמעל מרחפת, על פי התרשמותי, רוחם של הח”כים מנסור עבאס ואחמד טיבי.
הדיונים בוועדות הכנסת מתנהלים באווירה של דורסנות קואליציונית. חוקים מתקבלים, לא אחת, במהירות שיא כשהשיקול המרכזי, להבנתי, הוא יכולתה של הקואליציה לגייס רוב בנקודת זמן כלשהי. דיון ציבורי של ממש לא מתקיים - אבל השיא, להערכתי, עוד לפנינו.
אם בוחנים את תקציב המדינה, מוצאים בו שמי שישלם את מחיר ההסכמים הקואליציוניים יהיו דווקא השכבות שאין להן. מסים עקיפים פוגעים בעיקר בהן. לא צריך להיות מומחה גדול לכלכלה כדי להבין שבתחבורה ציבורית לא משתמשים אלה שיש להם. רק מסים ישירים עושים צדק עם הכל.
אבל כל אלה, עדיין, תקלות שחברה בריאה יכולה לעמוד בהן. חובבנות ניהולית, את זה עוד אפשר יהיה לתקן לאחר שהממשלה המכהנת כעת תעבור מהעולם; אבל לא את הקריסה שמתרחשת בגבולותינו. בשכונה הרעה שבה אנחנו נמצאים, מי שלא מכה בחזרה בעוצמה נתפס כמי שירא מפני הילדים האחרים בשכונה; וזה רע.
היעדר תגובה נחרצת על ירי טילים משדר חולשה; ממש כמו ההתבטאויות של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב בנוגע לפרעות שביצעו ערבים ביהודים בלוד, ברמלה, בעכו ובמקומות אחרים. הרפיסות ניכרת בכל. כשהרוב הקואליציוני נשען על מפלגות ערביות שלא מכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית, אין לצפות לתגובות אחרות. הניסיון לפייס את המפלגות האלה הוא נואל.
מכאן קצרה הדרך לטיפול מפלה של רשויות אכיפת החוק בעבירות בנייה. עשרות אלפי בתים שהוקמו בניגוד לחוק בנגב, בגליל, ביהודה ובשומרון בידי ערבים נשארים על תילם; בעוד שקרוואן שמציבים יהודים זוכה מיד לטיפול. וגם זה סימפטום של חולשה שהולכת ומתפתחת למחלה כרונית.
ואני לא נלאה מלחזור ולומר את הדברים; העם היהודי עלול לאבד שוב את אחיזתו במקום שבו אבות־אבותיו התנחלו לפני אלפי שנים. צריך לומר את זה. מדינה שנותנת מקום בצוות הניהולי לגורמים שלא מכירים בה כמדינה יהודית, אין לה תקומה. אינני יודע מתי תגיע ההתפכחות, אבל צריך לקוות שכאשר היא תגיע, זה לא יהיה מאוחר מדי.