לאחרונה קמה זעקה גדולה על דברי שרת הפנים איילת שקד, שמעולם אגב לא הייתי מתומכיה או ממצביעיה, על השימוש המפורש במילה "הכלה" לגבי הנספים והחולים קשה מנגיף הקורונה.

לפני הבעת דעתי, אציין שחבר קרוב שלי ואדם מקסים, אבי ליאור, הוא בין המתים מקורונה ובאופן אישי איני יכול להכיל את הצער על האובדן.
כל ממשלה מקבלת החלטות בענייני חיי אדם שעקרון ההכלה בבסיסן. בניגוד לדברים המפורשים של השרה שקד, הרי שביתר הנושאים משתמשים בביטוי "ניהול סיכונים".

כאשר מתקצבים בחסר את מערכת הבריאות, למעשה מחליטים להכיל תמותה ומחלות קשות שונות. כאשר אין מספיק תקנים למיטות סיעוד, מכילים מאות חולים סיעודיים שנפטרים מהיעדר טיפול הולם. כאשר יש מגבלה על מספר מיטות הטיפול הנמרץ, מכילים מוות של חולי לב.

לא רק בבריאות עסקינן. גם בביטחון אנו מכילים כל הזמן. כאשר ישראל לא תוקפת את חיזבאללה עם שיגור הטיל הראשון לעברה, היא מכילה מאות נפגעים חלילה מאלפי טילים, וכך גם בגבול הדרומי. כאשר אין מיגונית לכל אזרח, מכילים סכנת חיים. כאשר השריון בטנק שבו לחמתי אינו בלתי חדיר לחלוטין, מכילים את הסיכוי שהצוות ייפגע.

כאשר לא משדרגים כביש אדום, מכילים את הרוגי תאונות הדרכים שעלולות להתרחש בו, וכאשר לא בודקים במעבדה כל קופסת מזון שמיובאת מחו"ל מכילים סכנה. זה לדאבוננו כבר קרה עם האסון הנורא של רמדיה. בדיקות קפדניות לא נעשות כעת, כי החליטו להכיל.

דברי שקד מזכירים לי חילופי דברים ביני לבין שמעון פרס. הוא היה המשנה לראש הממשלה ואני יועצו הקרוב. הדברים שאמרתי הכעיסו אותו מאוד. חברי אפי אושעיה שישב בדיון העיר לי בסיומו ש"לא תמיד צריך להגיד את האמת באופן כל כך בוטה ומפורש". יש מי שחושב שזו העצה שצריך לתת לשרה שקד. דעתי שונה. חשוב שחברי הממשלה יגידו לציבור את האמת, גם אם היא מקוממת ולא נעימה לאוזן. כך נהגתי בתפקידי כיועץ וכך אני ממליץ לאחרים.