אנחנו חיים בעידן הפופוליזם. אבל מה זה בעצם "פופוליזם"? תשאלו שני אנשים ותקבלו לפחות שתי תשובות — ואם הם מבני עמנו, תקבלו עוד יותר. פופוליזם ופופולריות, כלומר אהדה, אינן מילים נרדפות, ויש מנהיגים, ובישראל היו כאלה, שהיו פופולריים מבלי להיות פופוליסטים. הפופוליזם על צורותיו השונות מתיימר "לבטא את רצון העם ללא מתווכים", מבלי להגדיר כיצד מודדים את "רצון העם", והוא יכול להיות גם ימני וגם שמאלי.
מה שמאפיין מנהיגים פופוליסטים הוא פחות האידיאולוגיה, אלא החתירה לשלטון על כתפי "העם", תוך שלהוב מחלוקות בציבור, בליווי מנה גדושה של דמגוגיה ואופורטוניזם. כל זה לטובת הכלל, כביכול. המוטו שלהם הוא: הכל ועכשיו. זו הייתה דרכם של מוסוליני באיטליה ושל היטלר בגרמניה.
הפופוליזם מגדיר עצמו באופן סוחף כאויב "האליטות", אך בלי לפרט אליטות מה הן. להוציא מצב של אנרכיה, אין למעשה חברה אנושית ללא אליטות, בין שהן, כפי שהיה בעבר באירופה, על בסיס מלוכני ותורשתי, ובין שהן תוצאה מרכישת מעמד פוליטי או כלכלי. יש גם אליטות תרבותיות שבלעדיהן עולם התרבות לא היה מתפתח, ומולו פופוליזם תרבותי, שפונה בדרך כלל למכנה המשותף הנמוך ביותר. בדמוקרטיות, האליטות יכולות להתחלף — במשטרים טוטליטריים המשטר הוא שקובע אותן. בישראל, כמו בכל מדינות ההגירה, העולים הוותיקים וצאצאיהם היו לאליטות עד שבחלוף הדורות, העולים החדשים יותר הפכו לוותיקים והם שואפים לקחת את מקומן של האליטות הוותיקות.
בשנותיה הראשונות של המדינה האליטות באופן טבעי היו יוצאי תנועת העבודה ונציגי ההתיישבות העובדת, ומה שרואים בשנים האחרונות הם המאמצים של מגזרים אחרים בציבור להחליף אותם. המגזרים האלה מזוהים בדרך כלל יותר עם הימין מאשר עם השמאל, ומה שקובע מבחינתם הוא פחות הזדהות אידיאולוגית־פוליטית ורעיון מסוים, אלא קרבה תרבותית ומסורתית. השמאל דהיום, הפוסט־מפא"י, אף פעם לא הצליח להתגבש כאליטה פוליטית אמיתית, הן מפני שחסרו לו דמויות מנהיגות והן מפאת הריחוק שבינו לבין נטיות רוב העם. בו בזמן התפתחו בישראל אליטות חלופיות, מהצבא ולאחרונה מעולם ההייטק, ויותר מכל, אליטה או אוליגרכיה משפטנית שמנסה להכתיב לדמוקרטיה את דרכה.
באירופה, לדוגמה באיטליה, הפופוליזם הימני נמצא בדעיכה מסוימת, או במאבק צמוד עם המרכז כמו בצרפת, אבל בארצות הברית דווקא הפופוליזם השמאלי פורש כנפיים; הולכות ומתפשטות תופעות של הגבלת חופש הביטוי בתרבות ובחינוך, ונשמעים דברים כגון "חופש אקדמי וחופש הדיבור פוגעים בזכויות של אחרים"; "ויכוח חופשי על דעות מוצדק רק אם הוא יביא לשיפור האנושות"; ו"וכל מי שאיננו מסכים לכך ראוי לגינוי והגבלות". בו בזמן, ממשל ביידן, במידה רבה כאתנן לשמאל הקיצוני שבמפלגה הדמוקרטית, מקדם מדיניות כלכלית ותקציבית, לרבות הדפסת כסף בלתי מרוסנת, שמושתתת על מטרות חברתיות כביכול, אך עלולה להביא להתחממות אינפלציונית בלתי נשלטת ולמשבר כלכלי רב־ממדים, עם השלכות פוליטיות וצמיחתם של מוקדים פופוליסטיים ימניים בנוסח טראמפ כתגובת נגד.
בשורה התחתונה, אין הבדל רב בין פופוליזם שמאלי לימני — שניהם אנטי־דמוקרטיים ואנטי־ליברליים, שניהם מובילים לשלטון אנטי־דמוקרטי או לפחות לניצול הדמוקרטיה למטרות פסולות.
גם ישראל איננה נעדרת תופעות פופוליסטיות, בלשון המעטה. גם מטרת המחאה החברתית ב־2011, אף שרוב משתתפיה לא הבינו זאת, הייתה בעיקר פוליטית ולא חברתית. עכשיו חוגג אצלנו פופוליזם חדש ביוזמת ממשלת השינוי, שבא לביטוי מובהק במצוקת הקורונה. לא רק שכל נאום של ראש הממשלה נפתלי בנט בנדון הוא פופוליסטי למהדרין, אלא, כפי שכתב העיתונאי ארי שביט: "נפתלי בנט ויאיר לפיד, מה אתם לא מבינים? נתעלם לרגע משיקולים ציוניים, יהודיים, אנושיים ומוסריים. נתמקד אך ורק בפוליטיקה עצמה... האם אינכם מבינים שעל הפופוליזם הבלתי מובן של קיץ 2021 תשלמו גם אתם בריבית דריבית?". הצרה היא שכמו בכל פופוליזם, הציבור הוא שמשלם בריבית דריבית, ולפעמים, חלילה, אף באובדן הקרן.