שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון מבזבזת זמן ואנרגיה לשווא. התנגדותה העקרונית לכאורה לחיסון ילדים בשעות הלימודים מעוררת דיון עקר שרק מגביר את המבוכה שבה נתונה מערכת החינוך כבר שנה וחצי.

תלמידים בבתי ספר מקבלים חיסונים כחלק ממדיניות בריאות הציבור ורפואה מונעת: נגד חזרת, אדמת, חצבת, אסכרה, טטנוס, שעלת, אבעבועות רוח, פוליו ופפילומה. מערכת הבריאות עורכת בבתי הספר סקר שמיעה, ראייה ואומדן גדילה. המבוגרים יותר זוכרים בוודאי גם בדיקות כינים וציפורניים שגרתיות. הורים אמורים לשלוח לבית הספר אישור ולצרף את פנקס החיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן. כך זה עובד.

חיסונים במסגרת בתי הספר הם מהלך יעיל ומועיל. לא ברור מדוע שרת החינוך משגעת את ההורים, את המורים והמנהלים ועושה ההפך ממה שמצופה ממנה. היא מבקשת להרחיק מבתי הספר את הוויכוח סביב חיסון ילדים, אבל בפועל היא ממקדת בו את מלוא תשומת הלב. זו סערה בכוס מים. אין כמעט הבדל בין חיסון בשעת אפס או בסוף יום לימודים, כפי שהציעה, לחיסון במהלך יום לימודים. דאגתה למתנגדי חיסונים אולי מוצדקת, אבל גם קביעת רף של 70% מתחסנים היא סוג של לחץ חברתי.

שלא לדבר על עונש קולקטיבי למי שאיתרע מזלו ושיעור ההתחסנות בשכבה שבה הוא לומד לא יגיע לרף הנדרש. עם כל הכבוד, כל עוד לא נמצאה תרופה לקורונה, ייאלצו סרבני החיסונים להתמודד עם ההשלכות של בחירתם ולהיבדק בתכיפות גבוהה כתנאי לכניסתם למערכת החינוך. אין מנוס. צריך היה להיערך לכך מבעוד מועד גם בבתי הספר היסודיים בהתאם לתוכנית "מגן חינוך".

כל כך הרבה אתגרים יש למערכת החינוך סביב משבר הקורונה, אך סוגיית החיסונים בבתי הספר אינה הראשונה שבהם. עושה רושם שבמקום להתמקד בדרכים ובפתרונות מעשיים שיאפשרו לקיים שגרת לימודים, המערכת וארגוני המורים רק עורמים קשיים. כפי שהדברים נראים כעת, עד הרגע האחרון ירחף סימן שאלה על פתיחת שנת הלימודים במועדה. מי שמציע לדחות הכל עד לאחר החגים (דיון ראוי כשלעצמו במסגרת שינוי לוח החופשות של בתי הספר) רק מגביר את חוסר הוודאות ולא מבין את הצורך והכמיהה של הילדים לחזור לשגרה. במקום לשדר יציבות, שרת החינוך תורמת לכאוס במערכת.

הקורונה חשפה את מה שרבים מאיתנו יודעים. ההשקעה בחינוך בישראל אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של הממשלה. כל השיח סביב החזרה לבתי הספר מתקיים בזיקה למשוואה פשוטה: מערכת חינוך מושבתת משאירה הורים עובדים בבית ולהפך. זו נקודת מבט שגויה. בתי ספר לא אמורים לשמש כלי שרת למשק מתפקד. בחברה דמוקרטית, חינוך והשכלה אמורים להוות תכלית בפני עצמה.

היה מצופה שאחרי ארבעה גלים של קורונה, עקומת הלמידה והתובנה של הממשלה ושל משרד החינוך תהיה במגמת עלייה ולא תדשדש במקום, בשעה שהילדים ברגרסיה. מי כמו שאשא־ביטון יודעת שמדובר בנזק מצטבר ארוך טווח. למען האמת, לא צריך להיות ד”ר לחינוך כדי להבין שמשבר הקורונה עורר צרכים רגשיים וקשיים חברתיים ויצר פערים עצומים בלימודים. ילדים זקוקים ליציבות, למפגש עם חברים ומורים ולהוראה פרונטלית. מה לא ברור?

אחרי יותר משנה וחצי בבית, הגיע הזמן להכיר בכך שלימודים בזום אינם תחליף לדבר האמיתי. המורים לא עברו הכשרות מתאימות, רבים מהילדים מרגישים לא בנוח מול המצלמה. בפורמט הזה אין שום דרך לחוש את הילדים, להבין מה מציק להם, להעריך אם הם מבינים את החומר או עסוקים בעניינים אחרים. הזום במובן הזה היא בעיה ולא פתרון.

מערכת החינוך זקוקה לרפורמה: הקטנת הכיתות, גיוס מורים איכותיים, חדשנות בשיטות ההוראה, שינוי משמעותי בלוח החופשות ומבנים מודרניים. תתכבד שרת החינוך לעסוק בכל אלה ותניח את סוגיית החיסונים לאנשי מקצוע אחרים.