שר החוץ יאיר לפיד הורה בראשית השבוע על הינתקות ישראל מפולין, עקב אישורו הסופי שם של החוק המונע מהיהודים שחיו במדינה לקבל פיצוי על רכוש שנגזל מהם בשנות השואה ובימי השלטון הקומוניסטי. לפיד הורה לממונה על שגרירות ישראל בוורשה “לחזור להתייעצויות בישראל”. בעברית פשוטה: “להסתלק מיד הביתה” – ומנע גם את יציאת השגריר הישראלי המיועד לכהן בפולין.
ההינתקות הלאומית הזאת מחזירה אותי להינתקות האישית שלי מפולין, ארץ הולדתם של הוריי. לא שזה עשה רושם כלשהו על השלטונות הפולניים, אבל לי זה עשה טוב.
וכך זה אירע: בשנת 1980 קיימה “ברית עברית עולמית” – ארגון אנשי רוח לקידום השפה העברית והפצתה בקהילות היהודיות בגולה – את הכנס המדעי הדו־שנתי שלה, והפעם באוניברסיטת ורשה הקומוניסטית. נשלחתי על ידי “מעריב” לסקר את האירוע יוצא הדופן הזה (עברית באקדמיה של מדינה קומוניסטית!), ואני חייב להודות שהייתה זו אחת המשימות המעניינות ביותר בקריירה העיתונאית שלי.
זה היה בעת שפרצה בפולין ההתקוממות בהנהגת לך ולנסה, חשמלאי אלמוני במספנות העיר גדנסק, שהיה למנהיג פועלים בפולין ולחם בתוקף במשטר הקומוניסטי שם. לימים גם זכה בפרס נובל ב־1983, ואף היה נשיא פולין במשך כמה שנים. ההתקוממות שהוביל הגיעה גם לחוצות הבירה ורשה, וסיקור ועידת העברית נהפך בעצם לעניין שולי. נהגי חשמליות בעיר הבירה, שעצרו אותן ברחובות ראשיים, עלו על גגן וקראו משם בקול גדול פטיציה נגד השלטון - היו נושא הרבה יותר מעניין וראוי לסיקור.
אבל כל זה, מרתק ככל שיהיה, עדיין אינו מוליך להינתקות האישית האמורה שלי מפולין. זו קרתה כאשר יצאתי מוורשה לחפש את עבר משפחתי בפולין. נסעתי לעיר ביאליסטוק שבה נולדו וגדלו הוריי, ואיתי עוד שניים מצירי הקונגרס שאף מוצאם מעיר זו. אבי צייד אותי בצילומים של בית ילדותו ושל קבר אביו, אבל את הבית לא מצאתי. הוא נהרס.
שתי נשים שיצאו מבית סמוך שאלו אותנו מה אנו מחפשים, וכאשר “הפולני” שלנו סיפר להן, הן פרצו בצרחות: “הסתלקו מכאן יהודים מסריחים! באתם לקחת מאיתנו את הבתים שלנו. נקרא למשטרה!”. הלכנו משם לראות את בית ילדותה של אמי, אך לא מצאנו דבר. בית קומות חדש עמד שם על תלו. לפחות אף אחד לא צווח עלינו.
נסענו משם לבית העלמין של ביאליסטוק, כשבידי תמונת קברו של סבי, אברהם שמואל ויינר. חטפנו שוק. רוב מצבות הקברים היו מנופצות, ושבריהן שקועים בתוך עשב גבוה שסוסים וחמורים מלחכים אותו. נוספו למראה כמה עלמות בלבוש מינימלי ששוטטו בבית העלמין כדי להציע את מרכולתן. הסתלקנו מהר.
השיא היה במחנה המוות טרבלינקה שבו נקטלו בשואה רוב אנשי ביאליסטוק. היו בו כמה צריפונים עזובים, מצבות אבן לזכר קהילות שונות שנכחדו, ומין בור גדול שבתוכו משהו שהתיימר להיות אנדרטה העשויה מסלעים מצופים בשחור. על הקרקע סביב הבור היו מפוזרות אבנים קטנטנות, מעין זיפזיף.
המדריך במקום התכופף, חפן לידו מן האבנים הקטנטנות, חיטט בהן, הושיט את היד, הראה לנו את מה שנראה כפירורי אבן ואמר: “חלק ממה שאתם רואים פה אינו אבנים, אלא שרידים קטנטנים של עצמות אדם”. הבטנו בו בחוסר אמון ונסוגנו לאחור, אבל הוא חזר על דבריו ואף הוסיף: “אם אתם רוצים ללקט קצת שברי עצמות, אתם יכולים לעשות את זה, ובתי הקטנה שלידי יכולה לסייע לכם. היא מומחית בזה”.
שתקנו נדהמים. בינתיים הגיעו עוד אנשים, לא בטוח שכולם יהודים, ואני החלטתי לומר קדיש. אחר כך אמרתי לחבריי: “בואו נלך מכאן. אני לא חוזר עוד לפולין”. וכך התנתקתי לעד מארץ מוצאה של משפחתי. לא חזרתי עוד לשם.
