אין ספק שהחברה הערבית עוברת את אחת התקופות הקשות ביותר מאז קום המדינה. האזרחים הערבים, עמם אני נמנה, מרגישים חוסר אונים מוחלט לנוכח מקרי הרצח המחרידים שהכניסו פחד אימתני בכל בית ערבי בישראל. פחד מכל ויכוח על שטויות שנגמר ביריות, ולא סתם יריות אלא יריות מכוונות לראש כדי להרוג כאן ועכשיו ובלי היסוס. 

כמעט שנתיים ארורות של מוות מקורונה מצד אחד ומיריות קטלניות מצד שני, מביאה אותנו, האזרחים הערבים, אל נקודת האל-חזור של ייאוש חברתי בריאותי וקיומי. אין לנו כבר כח לבכות ולצעוק מרוב כאב ואין לנו כבר אמון שנראה אור בקצה המנהרה רווית הדם החם שזורם מגופם של צעירים וצעירות שנרצחים בדם קר על לא עוול בכפם. צעירים כמו הנער אנאס וחוואח החייכן מלוד, שרק סיים את לימודי התיכון בהצטיינות ובהתנדבות לקהילה והתחיל לחפש את דרכו בלימודי רפואה בחו"ל אליהם התקבל רק לפני מספר ימים. הוא בטח בחר בחו"ל כדי להגשים חלום רחוק ממציאות הדמים שהוא חי בה ביומיום. אך לא הוא ולא הוריו המסכנים תיארו לעצמם שזה יפגע בו כ"כ חזק ובלי רחמנות כבר בשלב כה מוקדם בחייו. זהו בעצם סיפורם של רבבות הנרצחים שנה אחרי שנה מהחברה הערבית. סיפור בלהות שלא ייגמר עד שלא יונף דגל אדום לרוצחים השפלים, דגל אדום של מלחמה בכל העוצמה כנגד הפשע המאורגן בחברה הערבית. 

נשאלת השאלה מי יניף את הדגל האדום? יש האומרים שהאזרחים הערבים עצמם חייבים לעשות זאת ולא לחכות לשום גורם רשמי כי כולם כבר נכשלו. האמנם? האם באמת המשטרה עשתה את כל מה שביכולתה כדי למגר את האלימות הנוראית בחברה הערבית? אין לי ספק שהמשטרה בעצמה יודעת שאין כך פני הדברים. כי הרי היא הצליחה לעשות זאת באזורים שונים כמו נתניה ונהריה שהיו מעוז הפשע המאורגן שהטילו את אימתם על כל החברה הישראלית.

אין זה גורע כמובן מהאחריות הבסיסית של האזרחים עצמם להתמודדות עם הפשע הנורא שקוטל בילדינו ע"י שיתוף פעולה אמיתי עם גורמי האכיפה בחברה הערבית והכללית כאחד. יש האומרים כי רק השב"כ יכול להתמודד עם הפשע המאורגן ע"י שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ומודיעין מוצלח כפי שהם מצליחים לעשות בשטחים. אם כך הדבר אז מי שואל אותנו בכלל? מדוע לא עשו זאת עד כה והאם זה עדיין עניין של החלטה או שבעצם הם מפחדים להיכשל היכן שהמשטרה נכשלה גם כן ואז זה ייראה רע מבחינה ביטחונית?

יש שאומרים שהחינוך הוא הפתרון לאלימות בכלל ובחברה הערבית בפרט על רקע הדשדוש שיש במערכת החינוך הערבית מאז עשרות שנים והנשירה הרבתית מבתי הספר שיש לנוער הערבי. נשירה שמביאה ללא ספק לפריחה של ילדים אלימים שיהפכו מהר מאוד לפושעים ורוצחים צעירים מתוסכלים מהחיים. אי אפשר שלא להסכים לכך ועל כולם לפעול דרך מערכת החינוך למיגור האלימות כבר בבתי הספר היסודיים ולא לחכות עד שהילדים התמימים יהפכו לרוצחים שפלים בגלל חסך בחינוך בסיסי בחייהם. אלא שהשפעת החינוך היא לטווח הארוך ובינתיים נרצחים רבבות של צעירים וצעירות ע"י אותם רוצחים שפלים. 

אז מי יניף את הדגל האדום? בימים האחרונים נפל לי האסימון כשראיתי את כל הגורמים, החל מהשר לביטחון פנים, המפכ"ל וראש השב"כ, מתייצבים לישיבת חירום כדי לחשוב עוד פעם מה עושים. אז הבנתי שבעצם אין אף גורם שלוקח אחריות מלאה על העניין וכולם בעצם מתחלקים באחריות ולכן אין את מי להאשים בסוף כשנכשלים שוב ושוב במשימה. אין מפקד עליון ביצועי שיפקח על כולם ויתריע תוך כדי משימה על כישלונות נקודתיים כדי שיטופלו מידית. כך הוא הדבר במלחמה כנגד הקורונה וכך צריך להיות במלחמה הזו, מלחמת ההישרדות נגד הפשע המאורגן.

ראש ממשלה הוא לא כוח ביצועי, וכך גם השר שרק מתווה מדיניות ולא מעבר לכך. לכן נדרש פרויקטור ביצועי רציני שיאחד את כולם תחת שרביטו וידאג להצבת מטרות ביצועיות עד להשגתן. ואם הוא לא ישיג את המטרות אזי הוא הכתובת לכישלון והוא יצטרך לתת דין וחשבון  ציבורי חד משמעי. למען הצלחתו, נדרש מכולם להבין שיש לשים את האגו בצד ולהיכנס כולם תחת אותה אלונקה שתעוצב ע"י אותו פרויקטור כדי שהדימום של החברה בכלל והחברה הערבית בפרט ייפסק לאלתר. על השאלה מי ראוי שיהיה פרויקטור נשאיר לגורמים הרלוונטיים. אך הוא יצטרך להבין במדובר בתפקיד חיוני ביותר להצלת החברה מקריסה כללית שתפגע בכולנו ללא הבדל דת גזע ומין. 

הכותב הוא חוקר עמוד שדרה ויו"ר ועדת ההיגוי לשלוב ערבים באוניברסיטת ת"א