משהו יוצא דופן היה קורה מדי שנה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ביום שלישי האחרון לפני ראש השנה. בגדה המערבית של רחוב דיזנגוף, בין כיכר צינה לרחוב גורדון, היו מתקבצים מאות אנשים ובמהלך הערב אלפי אנשים, בציפייה דרוכה למכירה המוקדמת של גיליון ראש השנה של עיתון "העולם הזה", הבוחר את איש השנה. זה היה תמיד גיליון דגל חגיגי ומרתק, שלתוכו אורי אבנרי היה יוצק את יכולות הכתיבה הווירטואוזיות שלו.
חברי המערכת, שכללה במהלך השנים את מיטב עיתונאי ישראל, היו בוחרים את אנשי השנה בכל תחומי החיים. אבל גולת הכותרת הייתה הכתבה הראשית המושקעת, שבה היה אבנרי מוליך את הקוראים דרך ניתוח אירועי השנה שחלפה. בדרך האלימינציה, תוך כדי מתן הסבר מדוע נשרו מועמדים אלו ואחרים מהתחרות על תואר "איש השנה", היה מגיע אל הזוכה בתואר. לאישיות שנבחרה, לביוגרפיה שלה ולדעותיה היה מוקדש חלק הארי של הגיליון.
מעניין במי היה אבנרי בוחר כאיש השנה לשנת תשפ"א. האם היה זה בנימין נתניהו, שהפסיד את השלטון אחרי שנים ארוכות חרף העובדה שהציל את המדינה מהקורונה? האם העובדה שעשה זאת בדרכי שכנוע והתמדה, תוך ניצול מעמדו הבינלאומי, או שמא העובדה שהצליח לשטח את העקומה למרות הקשיים מבית, למרות המשפט, למרות הממשלה הפריטטית ולמרות התקשורת העוינת עד כדי נבזות? נראה לי שלמרות הכל, אבנרי היה מתגבר על הפיתוי להעניק לו את התואר בפעם השישית או השביעית.
המועמד הטבעי השני הינו נפתלי בנט, שעם שישה מנדטים בלבד הצליח להתיישב על כיסא ראש הממשלה. להערכתי, אבנרי היה מדלג גם על הפיתוי הזה. נכון שבנט הצליח לכבוש את הכיסא הרם של נתניהו, אבל זה לא נעשה מתוך חדוות ניצחון. ההשתלטות על הכיסא נעשתה מתוך ניצול של קוניונקטורה פוליטית, שהעניקה לבנט את התואר, אבל לא את הסמכות ולא את הכוח הפוליטי המתלווים לתפקיד.
הוא ראש ממשלה על בלימה, מובל על ידי שותפים קואליציוניים בלתי אפשריים, ומסורס מהיכולת לקדם מהלכים המשרתים את האידיאולוגיה שבשמה נכנס לפוליטיקה. למעשה, באופן פרדוקסלי, הוא הפך לגורם הנתפס על ידי הבייס שלו כעוין לו וזוכה לקיתונות של שנאה.
מה שעומד לו לרועץ יותר מכל אלו דווקא הדברים שהטיח בנתניהו בהיותו באופוזיציה, כאשר הציג את עצמו, מתוך זחיחות וחוסר הבנה של מורכבות תפקידו של ראש ממשלה וכובד האחריות המוטלת על כתפיו, כמי שמסוגל לעשות את הדברים טוב ממנו ומהר יותר. בנט היה נדחק לשולי התחרות על התואר בשל מועמדים טובים ממנו. למשל, יאיר לפיד.
לפיד הינו אחד המנצחים המובהקים של מערכת הבחירות האחרונה. הוא ניהל קמפיין בחירות מזהיר וחף משגיאות. הוא הבין שהוא בסוג של קרב ג'ודו, ושאם ינהג על פי האינסטינקט הטבעי שלו כמתאגרף, היריב ישתמש בכוחותיו שלו, כדי להביסו. לכן הקפיד לנהל קמפיין ללא קמפיין. לא הציג את עצמו כמועמד לראשות ממשלה, חמק ממגע, מיעט בהופעות ומיתן את הטון כלפי נתניהו. בהתנהלותו, הוא עודד מצביעים פוטנציאליים של יש עתיד לתמוך במפלגות האחרות בגוש, כדי שכולן תעבורנה בבטחה את אחוז החסימה. גם את המו"מ הקואליציוני ניהל ללא דופי, תוך שהוא מנצל את הרצון להחליף את נתניהו כדבק להקמת קואליציה בלתי אפשרית.
אלא שהנוסחה לניצחון בקרב על השלטון אינה נוסחה לניהול מדינה. אי אפשר לנהל מדינה בבריחה מהכרעות. ביום שנתניהו חדל להיות ראש ממשלה, נותר לפיד עם ממשלה שאין לה זכות קיום. אי אפשר לבלות שנתיים וחצי בהמתנה לרוטציה שספק אם תגיע, תוך ישיבה בבתי קפה וריסוק מערכת היחסים עם מדינות כמו פולין מתוך חוסר הבנה מדינית ויצר התחשבנות היסטורית. לכן, היות שניצחונו הגדול של לפיד הוא עקר, לפחות בינתיים, הוא לא איש השנה תשפ"א.
אז אולי נעבור לגזרה הפמיניסטית? למה לא תהיה לנו "אשת השנה"? מי אם לא מרב מיכאלי ראויה לתואר? בהתנהלות אמיצה היא הצילה את מפלגת העבודה מכליה, לאחר שכבר הייתה נתונה במצב של מוות קליני. בכך אפשרה את הקמת ממשלת המרכז־שמאל ונתנה סיכוי לשיקומו של הגרעין הדמוקרטי בשמאל־מרכז הישראלי, שיאפשר חזרה למערכת פוליטית של שתי מפלגות גדולות. אבל אף שנאלצה באומץ לוותר על אי אלו ערכים פמיניסטיים שלהם הטיפה במשך שנים, כדי להביא ילד משלה לעולם, יש מי שראוי ממנה לתואר.
אחדות לאומית
אז מי נותר לנו במערכת הפוליטית כמנצח גדול? נכון. האיש עם המיליארדים. מנסור עבאס. תכף תבינו איך נגזל גם ממנו התואר ממש ברגע האחרון. עבאס נחשב למנצח הגדול של הבחירות האחרונות, לא רק בגלל הכסף, אלא גם משום שהוא מחזיק את ראש הממשלה בגרונו. הוא יזם מהלך מהפכני. הוא פנה לציבור שלו וביקש וקיבל מנדט למהפכה חסרת תקדים בגישה לפוליטיקה הישראלית: להצטרף לממשלה על בסיס פתרון בעיות כואבות של ערביי ישראל, תוך הימנעות מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לרבות חוק הלאום.
בנאום מרגש ביום השואה, בביקורו בבית כנסת בלוד למחרת הפוגרום, ניסה ליצור דיאלוג עם הציבור הלאומי בישראל, ללא הצלחה. תוכניתו הגדולה כשלה. הוא אומנם נשאר עם הכסף, עם הרבה יותר כסף ממה שהיה מקבל לו הצטרף לקואליציה לאומית בראשות בנימין נתניהו, אבל ללא הדיאלוג האמיתי שרצה לפתח עם הציבור היהודי בישראל. כשהתברר שבנט הולך עם לפיד, נגרר עבאס לתוך ממשלת ברירת המחדל, כדי להימנע מבחירות נוספות שהיו מסכנות את קיומו הפוליטי, ולכן, הוא לא איש השנה לשנת תשפ"א.
אני לא דוברו של אורי אבנרי וגם לא נכון לדבר בשם אדם שאינו בין החיים. אבל מתוך כבוד למורשת העיתונאית שלו, נדמה לי שאני יודע במי אבנרי של שנות ה־50 היה בוחר. אבנרי, שבחר בעולה החדש הלא מסוים לאיש השנה הראשון והיחידי שלא היה אישיות ברמה הלאומית, אבנרי, שייסד את "העולם הזה" כדי להשמיע את קולם של החיילים ששבו משדה הקרב, מול העולם המנותק של המפקדים שישבו בבתי הקפה בתל אביב, ומול הממסד המסואב, היה בוחר בבראל חדריה שמואלי כאיש השנה.
התפילה ההמונית שהתגבשה בחצר בית החולים סורוקה לרפואתו של בראל הינה אחת התמונות הבודדות של אחדות לאומית שזכינו לראות השנה. מרגשת עד דמעות. המוני זרים המאוחדים למען רפואתו והזכות לחיים של היחיד. נוכח מדיניות של "הכלת מתים", צפינו במאבק הרואי של רופאים וצוותים רפואיים על חייו של חייל אחד, בן יחיד לאביו, בן אהוב לאמו. בראל השאיר מאחוריו משפחה שכולה לוחמת. לא עוד נימוסי אבלות והתיישרות על פי הקו המסורתי של משפחות שכולות דמומות מצער. משפחה הזועקת את זעקת המשפחות המאבדות את היקר להן מכל, בשל מדיניות כושלת וקלוקלת, המעניקה חשיבות יתר לחיי האויב ופחות מדי חשיבות לחיי הלוחמים שלנו.
הזעם והזעזוע ברשתות החברתיות של חיילים ואנשי מילואים נוכח ההפקרות שעלתה בחייו של בראל הינם בהיקף רחב וחסר תקדים. מפקדי צה"ל והדרג הפוליטי מואשמים בכבילת ידי החיילים באופן המסכן את חייהם. הוריו וחבריו של בראל, שהיה מנהיג ואדם יוצא דופן בייחוד בכל הנוגע לנתינה ואהבת הזולת, נחושים לפעול לכך שהקורבן המיותר, הכואב והמתסכל הזה לא יישכח ובייחוד שלא יישנה.
סיכוי אמיתי מתהווה למהפכה תודעתית במקומותינו, שתבטיח כי מותו המיותר והנורא של בראל יחולל רפורמה שתציל חיי רבים. במותו ציווה לנו את סופה של מדיניות ההכלה וההבלגה. במותו ציווה לנו את שינוי הוראות הפתיחה באש. במותו ציווה לנו את התחייה של המנון בית"ר: "שקט הוא רפש". ולכן, בראל שמואלי חדריה הוא איש השנה שלי.