בימים אלה החליטה הממשלה להגדיל את מה שמכונה "הספיקה" של בתי החולים, כדי למנוע את קריסתם בשל עליית התחלואה בעקבות הקורונה. בתקשורת נמסר כי 2.5 מיליארד שקלים יוזרמו לבתי החולים למימון תקנים נוספים של רופאים, אחיות ומיטות אשפוז. זה מעלה את השאלה מדוע אין בישראל מערכת תכנון לאומית ראויה לשמה. שהרי לו הייתה כזאת, לא היינו צריכים להגיע לכך שברגע האחרון מקצים כספים למערכת הבריאות, בהליך מהיר ומבוהל, כדי שלא תקרוס.
כבר לפני 20 שנה היה ברור מה יהיה שיעור הגידול הטבעי בישראל, וכנגזרת מכך - מהי כמות המיטות ותקני הרופאים והאחיות הנוספים שיידרשו. אך שום בית חולים חדש לא נבנה, למעט בית חולים אסותא באשדוד, שהחל כפרטי ונגמר כציבורי, ושום תקן רופא ואחות לא נוספו למערכת.
זוכרים את בית החולים הנוסף שהיה אמור לקום בנגב? תקצר היריעה מלספר את כל תלאות התכנון של בית חולים זה, שדרוש היום יותר מתמיד לנוכח מצוקת האשפוז בנגב. נסתפק בכך שנספר כי כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת החלו הדיבורים על הצורך בהקמתו, אך מאז שום דבר לא זז, אף שגם הכנסת וגם בג"ץ מעורבים בנושא. וכדאי לזכור - בתנאים נורמליים שלב התכנון יימשך כשנתיים וחצי, שלב ההיערכות כשנה ושלב ההקמה כארבע וחצי שנים. פירוש הדבר, שבמקרה הטוב ביותר בית חולים זה ייפתח רק בעוד שמונה שנים - כמעט 40 שנה אחרי שהוחל לחשוב על הקמתו! בינתיים האוכלוסייה בנגב, שגם כך סובלת מפערים חמורים בתחום הבריאות לעומת המרכז, תמשיך לסבול.
זוהי דוגמה נוספת, כואבת, לדרך שבה מתנהלים הדברים בישראל, או שמא יש לומר - לא מתנהלים. שורה של פרויקטים לאומיים מתעכבים בצנרת התכנון, ועד שהם יוצאים אל הפועל, הם כבר מחמיצים את ייעודם. חשבו על כביש 6, על נתב"ג 2000, על הרכבת הקלה בתל אביב, ועל מערכת המטרו בגוש דן - שהדיבורים על הקמתה החלו עוד בשנות ה־70 של המאה שעברה. עד שהפרויקט הזה יסתיים, יש סיכוי שהמציאות התחבורתית בארץ כבר תהיה שונה עם צרכים שונים.
הנגב במיוחד סובל מכך עם שורה של פרויקטים גדולים בתחום התשתיות, שאמורים לשמש כעוגנים כלכליים־חברתיים מרכזיים ומתעכבים שנות דור. דוגמה אחרת לכך היא הקמת שדה תעופה בינלאומי בנבטים. לכולם ברור שיש צורך לאומי דחוף בהקמת שדה תעופה בינלאומי נוסף, וההחלטה להקימו בעמק יזרעאל נתקלת בהתנגדות עזה של התושבים. דווקא תושבי הנגב ופרנסי האזור מעוניינים ששדה תעופה כזה יוקם בשטחם, אבל התנגדות משרד הביטחון, צה"ל וחיל האוויר מונעת זאת.
מודיעין שלום
כל הסיפור הארוך הזה לא נועד אלא לשמש הקדמה לסיפור המרכזי שאליו כדאי להפנות זרקור, והוא העיכובים הבלתי מתקבלים על הדעת בהעברת יחידות המודיעין לנגב. גם אחרי ששר הביטחון בני גנץ קיבל את ההחלטה המתבקשת לפתוח את מעטפות המכרז לפרויקט, וגם אחרי שנקבעה החברה הזוכה והוסרו כל ההתנגדויות המשפטיות, ההסכם עם החברה הזוכה עדיין לא נחתם ויציאת הפרויקט לביצוע מתעכבת.
במקביל לפרויקט זה צריך לקום פרויקט נוסף, שאמור להסתנכרן עם פרויקט המודיעין באותו אתר. צריך היה לצאת למכרז, אך הצבא לא הוציא מכרז כזה, אף על פי שכבר נערך סיור קבלנים במקום לפני כשנתיים! הסמכות במקרה זה היא כולה בידי הצבא ולא בידי משרד הביטחון, ולאנשי עמותת ישראל למען הנגב נודע שעיכוב פרויקט המשנה יעכב גם את פרויקט המודיעין במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יפגע בהיקף מעבר המודיעין לנגב.
את ההתנגדות למעבר המודיעין לנגב מוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, שייתכן שמשתמע מדבריו כי הנגב הוא ארץ גזירה וכי העתקת יחידות העילית של המודיעין לנגב תגרור אחריה פרישה של מיטב הקצינים מהצבא ותפגע באיכות המודיעין. הטיעון הזה השפיע על חלק משרי הביטחון הקודמים, בנט ונתניהו, אבל ליברמן וגנץ סירבו לקנות את ההפחדה ונמצאו פתרונות לבעיות שכוכבי העלה. למשל, בעיית הנגישות התחבורתית למקום. אין לזלזל בתחרות על כוח אדם טכנולוגי מצד המגזר האזרחי, המאיים על הישארות אנשי קבע איכותיים ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל, אך פיתוח הנגב הוא משימה לא פחות חיונית ולא פחות חשובה מכך.
לפרויקט תהיה תרומה אדירה להתפתחות הכלכלית בנגב. לפי דוחות של מבקר המדינה, שביקר בחריפות את העיכובים בהעברת יחידות הצבא לנגב, מעבר צה"ל לנגב, ובכלל זה הפרויקט המרכזי של המודיעין, אמור לייצר פעילות כלכלית בסך 60 מיליארד שקל, שתיפרס על פני 20 שנה. הוא גם אמור לייצר בנגב מוקד טכנולוגי לאומי בעל חשיבות עליונה.
המשמעות של המהלך היא אדירה: הפשרת קרקעות לבנייה בגוש דן, שם שוכנים כיום מרבית בסיסי המודיעין; ביזור ההייטק, מנוע הצמיחה המרכזי של ישראל, גם לנגב; יצירת אלפי מקומות עבודה חדשים כולל למגזר הבדואי, וזאת בעידן של מציאות תעסוקתית בעייתית; הגדלת הרכישות המקומיות מצד קבלנים ועוד ועוד.
גם 20 שנה אחרי ההחלטה להעביר את יחידות המודיעין לנגב, המעבר לביצוע מתעכב בכל תחנה אפשרית, ובחלק מהמקרים שלא בתום לב. אף שמדובר בפרויקט מחולל שינוי, שכולם בירכו עליו וכולם הכירו בחשיבותו, הוא עדיין מעוכב וברור לנו שהעיכוב אינו מקרי. וזו אולי תמצית הסיפור העצוב של הנגב - חבל ארץ עצום, שאין לו אבא ואמא, חסר עוגני צמיחה, ועם שורה של פרויקטים לאומיים בתחום התשתית שמתעכבים כבר עשרות שנים. כל זאת, כאשר הפערים הכלכליים־חברתיים בין הנגב למרכז רק מתעצמים, ובסופו של תהליך עלולים להביא לקריסה פנימית של ישראל.
לנוכח המציאות הקשה שנבנתה במהלך 50 השנים האחרונות עם התוצאות הידועות, תושבי הנגב נחושים לדאוג לשינוי. לא נאפשר - לא לפוליטיקאים, לא לגנרלים ולא לפקידים למיניהם - להתעלם ולפגוע באנשי הנגב, בכלכלתם, בבריאותם, ברווחתם ובביטחונם. אנשי הנגב ייקחו אחריות על גורלם.
הכותבת היא עומדת בראש עמותת "ישראל למען הנגב"