ביקורת על החלטות הממשלה, ביצוען ודרך קבלתן היא נשמת אפו של משטר דמוקרטי. לאחרונה נתקלנו יותר ויותר בתופעה של השתקת ביקורת בטיעונים שונים ומשונים שבאו, אגב, משני קצוות הקשת הפוליטית. בימי שלטון נתניהו התגובה הפבלובית לכל ביקורת מצד מתנגדיו הייתה: "אתם רוצים להביא לממשלת שמאל". טיעון מטופש, שכמו שאומרים במקומותינו, לא מחזיק מים.
משהתחלפה הממשלה, נראה שתופעת ההשתקה גברה, ורק הטיעון השתנה: אתה רוצה להחזיר את נתניהו? אז לא, איני רוצה בחזרת נתניהו, אבל ביקורת על התנהלות הממשלה יש לי מעת לעת: החשש מחזרת נתניהו אינו מחפה על עוולות תקציב המדינה וחוק ההסדרים החדש.
האיום של שיבת ביבי אינו מלבין את הרס החקלאות או את אגרת הגודש בכניסה לגוש דן שרק מחזיקי רכב פרטי ישלמו אותה מכיסם, בעוד כל אנשי הליסינג ובעלי הרכב הצמוד לא ינותבו לתחבורה הציבורית כי ההוצאה תיפול על המעסיק (המדינה, הרשות המקומית או העצמאי המזדכה על ההוצאה במס הכנסה). הפחד שלי מחזרת נתניהו גם קטן מהחשש מהתוצאות ההרסניות של קיפאון מדיני וסיפוח שקט.
אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שבריחה מביקורת מסכנת את קיומנו. כמי שלחם במלחמת יום הכיפורים והיה אחד מהטנקיסטים שניצלו באותה מלחמה, זכורים לי היטב הימים שלפני המלחמה. כל ביקורת נתפסה ככפירה בעיקר. התקשורת שיתפה פעולה וסתמה פיה ולא הציגה לציבור את הזלזול הישראלי ביוזמת השלום של הנשיא סאדאת לפני פרוץ המלחמה; יוזמה שממשלת ישראל התעלמה ממנה. בסופם של 18 ימי לחימה זה עלה לנו ביותר מ־2,600 הרוגים, ובכללם חבריי הקרובים ביותר. נכון, מצבנו היום שונה לחלוטין מהימים של תחילת חודש אוקטובר 1973, אך אתרוג הממשלה עלול לעלות בחיי אדם.
אני מודע לעובדה שאחרי פרסום טור זה אולי אזכה לכינוי "ביביסט" ברשתות החברתיות. וזאת כי הוצפנו במקלידים שעבורם נתניהו הוא חזות הכל. גם אחרי שהועף מכס ראש הממשלה, יש מי שלא מצליחים להשתחרר מקריז הגמילה מ־12 שנות שלטונו.
הגיעה העת להפנים שסוף־סוף יש ממשלה אחרת, שהאינטרס הלאומי הוא לבקר אותה כדי למנוע מחדלים. רק ממשלה שאינה מאותרגת והנתונה לביקורת פומבית פועלת נכון למען האזרחים. מותר, רצוי ואפילו חובה למתוח ביקורת על התנהלות הממשלה - לא ביקורת לשם ביקורת כפי שאני רואה ממי שנשארו תומכי נתניהו, אלא ביקורת בונה של אוהבים ואוהדים של ממשלת השינוי.