המזרח התיכון שרוי במלחמה. המרוץ האיראני לפצצה גרעינית, ארגוני הטרור המאיימים מצפון ומדרום ואפילו מגיפת הקורונה. 48 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ונראה כי חובה לחזור ולשנן את לקחיה.
בשנת 2021 צה”ל חזק מאויביו, ודאי יותר מצה”ל של 1973. על כוחות הביטחון להמשיך במלחמה בטרור, בסיכול ההתגרענות האיראנית, בהכשרת ואימון היחידות, בסיפוק הרתעה והתרעה ובהמשך ההכנה לאפשרות הסבירה למלחמה, שתכלול הפעם את העורף כולו. בעשותם זאת, חובה על מפקדי צה”ל להפנים את ההבנה שישראל מעולם לא הייתה במלחמה כזו, ולבנות את הכוח הצבאי על פי היכולות הנוכחיות של האויב - ולא על פי תקוות שווא והערכות אופטימיות בנוגע לכוונותיו.
אסור להתכונן למלחמה הקודמת, אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של המלחמה ההיא, שלולא כוחנו ונחישותנו, היינו מאבדים בה “את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו”. חמישה לקחים ניתן להביא מאותה מלחמה עקובה מדם, “מהימים ההם לזמן הזה”.
- ראשית, על צה”ל לעמוד תמיד חזק ונכון לקרב. לא להכיל ולא להבליג. לשאוף לשלום, אבל רק מעמדת ניצחון ורק מול פרטנר שהתייאש מלנסות להכניע אותנו, מוכן לפשרה היסטורית - וגם מסוגל לספק את הסחורה.
- שנית, יש להישמר מביטחון עצמי מופרז. “על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות” אמרנו בצום יום הכיפורים, וחטא היוהרה ממלחמת ששת הימים היה בעוכרינו כעבור שש שנים.
- לאמונת הלוחמים בעצמם ולטריטוריה של צה”ל חשיבות ראשונה במעלה, ולכן יש לעמוד על הצורך בגבולות בני הגנה – ובפרט נהר הירדן. רק גבולות כאלה נותנים לכל הסכם את הסיכוי להיות בר קיימא ומונעים את הקלות הבלתי נסבלת של הפרתו. עם כל הכבוד לטכנולוגיה ולסייבר, אין תחליף ללוחם הנלחם על אדמתו.
- בנוסף יש למנוע בכל מחיר הגעה איראנית ליכולת גרעינית. זהו האיום הקיומי הגדול ביותר, איום בלתי נסבל שאין סיכוי לעצור אותו בהסכם ולא נראה שיש מי שמוכן להפעיל את הלחץ הכלכלי הקיצוני הנדרש לכך. נותרה אפוא רק האופציה הצבאית, וכיוון שאי אפשר לסמוך על ארצות הברית שתעשה זאת, אין מנוס מפעולה שצה”ל יצטרך לבצע – במוקדם או במאוחר, בלית ברירה וכאמצעי אחרון. “אם אין אני לי מי לי”, והשנתיים הבאות יהיו קריטיות.
- אשר ללוחמה בטרור, יש לזכור תמיד כי מי שלא נלחם בו באפקטיביות, משחק לידי הטרוריסטים. הדרך לנצח ארגון טרור היא באיום על עצם קיומו, כלומר חיסול ההנהגה ומיטוטו כארגון עם טריטוריה. יש לאיים ואם יש צורך – גם לקיים. על צה”ל להיות מוכן לנצח בשתי זירות במקביל, דרומית וצפונית, וכמובן לא לשכוח את העורף.
היום, כמעט 50 שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו את הפרספקטיבה להשוות את מצבו של האזרח הישראלי לעומת שכניו המצרים, הסורים, העיראקים וכו’. ניתן לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, דמוקרטית ויציבה, חזקה ביטחונית וכלכלית, שידעה להפיק את לקחי 1973 ונותנת מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המאיימים עלינו: דמוגרפיה, מים ואנרגיה.
גם מבחינה מדינית מתרחש שינוי מציאות באזור. “הסכמי אברהם” הגיעו ממש בזמן וניפצו סופית את הקונספציה המדינית־ביטחונית של “התהליך עליו השלום”, לפיה רק משא ומתן עם ויתורים יביא עמו את השלום ואחריו את הביטחון. במציאות הנוכחית, אין עוד סכסוך יהודי־ערבי, אלא מחנה הטובים נגד הרעים – איראן ותומכי הטרור.
מנגד, נקודת התורפה הלאומית שלנו היא חוסר הלכידות של החברה. אפילו במאבק נגד נגיף הקורונה כשלנו בשל השסעים העמוקים בינינו. לכידות החברה הישראלית ואחדות העם היהודי הן הנכס האסטרטגי והיעד הלאומי מספר אחת שעלינו לטפח לעתיד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. נעשה ונצליח.