מדינת ישראל כולה מזועזעת ממותו בתאונת דרכים של הילד בן ה־12 ברק חורי בערב יום הכיפורים האחרון, בעת שרכב לתומו על אופניו. כולנו שואלים מחדש בכאב ובזעם: מדוע זה קורה לנו? מדוע נהגים מועדים ומופקרים יכולים להמשיך ולהגביר את הקטל בדרכים?

יש כאלה שאפילו מאשימים את הממשלה בכך שלא השקיעה מספיק בכבישים. זוהי איוולת, כמובן. נהג מופקר הנוהג בדרך מופקרת עלול לקטול חיים גם בדרכים הטובות ביותר. אני מפנה אצבע מאשימה למערכת המשפט שלנו. אסור להתכחש ואסור להיות מעודנים מדי כשמדובר בשמירה על חיי אדם. ולפעמים נכשלת מערכת המשפט כישלון חרוץ, שייתכן שאף יצר נורמה לפיה הריגת אדם כתוצאה מנהיגה ברשלנות אינו מעשה חמור כל כך.

במדינת חוק, גזר הדין הוא שמבטא את חומרת העבירה. אם על קטילת זוג הורים כתוצאה מנהיגה מופקרת שופט בית המשפט המחוזי בדימוס מנחם נאמן לא גוזר אפילו יום מאסר אחד; אם שופט השלום עופר נהרי גוזר ארבעה חודשי מאסר על הריגת קשישה במעבר חצייה; ואם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה דרורי מבטל הרשעה של נהג שפגע באישה ונטש אותה מוטלת על הכביש – אז בואו לא נעמיד פנים. המקרים הללו קובעים נורמה שעל הריגת אדם בתאונת דרכים ניתן לעבור לסדר היום. זו הרי רק תאונה.

אני עדיין מתקשה להבין איך קומץ שופטים מסוגלים שלא למלא את חובתם הבסיסית, ולנהוג בזילות כה בוטה בחיי אדם. אין אני טוען שאם מערכת המשפט הייתה מחמירה בעונשים על הריגת אדם ברשלנות, זה היה מונע את התאונה האומללה של הילד ברק חורי. אבל מערכת המשפט מצווה לקבוע תפיסה נורמטיבית לפיה הריגת אדם ברשלנות בזמן נהיגה היא עבירה חמורה. ולא סתם עבירה חמורה, אלא חמורה מאוד. המסר לציבור הנהגים חייב להיות ברור, חד ואחיד.

על פי הדיווחים, מסתבר שהנהג הקוטל הספיק לצבור 40 עבירות תנועה לחובתו. עלינו להבין מה זה אומר. אפשר להפר את חובת הזהירות בנהיגה מאות פעמים עד אשר נתפסים פעם אחת ועד אשר מורשעים בדין. מי שמורשע 40 פעמים הוא עבריין מועד, ואותם שופטים שלא שללו ממנו את רישיון הנהיגה כבר לאחר עשר הרשעות, נושאים גם הם באחריות.

זהו לא המקרה הראשון, ואת הלקח מסרבים ללמוד אצלנו. בעבר היו מקרים שנהגים שהורשעו 60 פעמים בעבירות תנועה ואפילו 120 פעמים, הורשו להמשיך ולנהוג בטענה שהנהיגה היא מקור פרנסתם. נחשו מה? הם אכן המשיכו לנהוג בהרשאת בית המשפט, ובחלק מהמקרים גם קטלו לאחר מכן חיי אדם.

לכן אני מפנה אצבע מאשימה קודם כל אל אוזלת ידה של מערכת המשפט בישראל ועל כך שלא תמיד היא מבצעת את המצווה עליה כדי להגן על חיי אדם. כנראה שחולשת הרגע וחוסר היכולת להחמיר היכן שצריך גוברים לפעמים על כוח שיפוטם ואחריותם המקצועית של כמה מהשופטים.