חלפו 100 ימים, וכמעט הכל קורס לממשלה בפנים. יחסי החוץ מידרדרים והולכים, ונדמה שרוסיה כבר לא סופרת את הממשלה הנוכחית. עם פולין, בעלת הברית הנאמנה, היחסים הגיעו לשפל. אבל לא על אלה רציתי להרחיב את הדיבור. גם לא על הכישלון הנורא, הבלתי נסלח, במאבק בקורונה. גופותיהם של הנפטרים נערמות, וקצרה ידם של הרופאים מלהושיע.

מה שמשך את תשומת לבי בימים האחרונים הוא התחושה שאי־הנאותות השלטונית גואה באין פוצה פה ומצפצף. קראתי, לדוגמה, שהקופה הציבורית ויתרה, משום מה, לאהוד ברק ולסתיו שפיר על החזר של שמונה מיליון שקלים. כל אחד מהשניים נותר חייב, בסיום מערכת הבחירות, כארבעה מיליון שקלים משום שהאזרחים מאסו במרכולתם. לא נעשה אפילו ניסיון לגבות את הכסף.

אבל מה שבאמת צריך לגרום להרמת גבות אצל כל אזרח הוא העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה ממלא פיו מים; דבר שלא היה קורה לו, יש להניח, בתקופת הממשלה הקודמת. נדמה לי שאביחי מנדלבליט פשוט קמל והולך בחודשים האחרונים. קולו נאלם דום והוא כבר איננו נעמד על רגליו האחוריות, מה שהיה מקובל עליו במקרים שנראו חמורים פחות.

ובעניין זה אני רוצה להעלות רק עוד דוגמה אחת: לאחרונה נודע שלמרכז הרצל, מוסד חינוכי ציוני שאין חשוב ממנו, במיוחד בימים אלה, לחיזוק איתנותה של המדינה היהודית, מונה יו”ר חדש; הלוא הוא יו”ר הנהלת מרצ. האם התקיים מכרז פומבי? האם מונתה ועדת איתור? נדמה שהכל נעשה בחשאי. המינוי נפל אל חיקו של אורי זכי, בן זוגה של תמר זנדברג, כפרי בשל. בג”ץ לא נדרש להתערב, וגם מנדלבליט לא נזעק כדי לברר איך פעל המוסד הציבורי החשוב הזה שנסמך, כל כולו, על כספי משלם המסים.

שתי דוגמאות אלה, ועוד רבות שנמצאות באמתחתי, לא יפילו, כמובן, את הממשלה המכהנת עתה שבה כל מרכיביה נאחזים זה בזה. איש מהשרים לא רוצה בבחירות; וגם לא בעימות עם ראש הממשלה; מה שמאפשר לנפתלי בנט להימנע מכינוס קבינט הקורונה כמה שבועות, ולשותפתו לדרך לומר שצריך לדעת להכיל את המתים.

ראש הממשלה נמצא כעת בדרכו לניו יורק כדי לנאום מעל הפודיום החשוב ביותר בעולם. הרבה פעמים עמד שם בנימין נתניהו. האולם היה תמיד מלא. רבים ביקשו לשמוע את דבריו. אני לא בטוח שזה יקרה גם לבנט.

אבל זה יהיה, להערכתי, פחות חשוב לבנט. הוא מבקש, אם הבנתי אותו נכון, לראות את עצמו על רקע סמלו הענק של ארגון האומות המאוחדות; מה שידגיש, לתפיסתו, את ניצחונו הפוליטי. אבל התייצבותו בימים אלה על אותו פודיום דווקא תדגיש, להבנתי, אספקטים אחרים לגמרי. אין לבנט מה לחפש שם בשעה שרבים מתים בכל יום מקורונה. יש לקבל החלטות קשות, ובנט בורח מהן. בתי החולים קורסים, ויש להכריע בשאלות שאין מרות מהן. ועל המחדל הזה לא ייסלח לעולם לכל מי שאחראי למצב העגום שאליו נקלעו מיליוני ישראלים.