מגיפת הקורונה שינתה לכולנו את התוכניות, אבל אחרי כמעט שנתיים היא הפכה לעוד עניין שאפשר לריב עליו. אם בגל הראשון נאלצו בתי המשפט להכריע בשאלת הסדרי השהיה בסגרים ובבידודים, עם הימשכות המגפה נוספו מחלוקות חדשות, שהבולטות והמשמעותיות שבהן הן חוסר ההסכמה לטוס עם הילדים לחו"ל ושאלת החיסונים. ובהיעדר הסכמה בין ההורים, שיקול הדעת עובר לבית המשפט. 

הנה מספר דוגמאות על קצה המזלג: במקרה אחד ביקשה אם (שיוצגה על ידי), לטוס עם הילדים לטיול משפחתי באוסטריה. האב, שניסה תחילה להציב ויתורים כלכליים כתנאי לנסיעה, התנגד בטענה שהוא דואג לקטינים בשל הקורונה, והציע כי יטוסו לאילת במקום זה, למרות שאוסטריה הייתה באותה עת מדינה ירוקה. בקשת האם נדחתה ובית המשפט קבע כי התפשטות המגפה מדאיגה ובהיעדר הסכמת האב, האם לא תוכל לטוס עם הילדים.

במקרה אחר, ביקשה אם לצאת עם הילדים לחופשה בת 3 שבועות בפלורידה. האב (אותו ייצגתי), התנגד לנסיעה בשל מצב התחלואה בפלורידה. בית המשפט דחה את בקשת האם ונימק זאת בכך ש"העולם מתמודד עם מגפה יוצאת דופן בכל קנה מידה. המגפה פגעה קשה במיוחד במדינת פלורידה, אליה חפצה המבקשת לנסוע ובמצב לא ודאי זה, יש לנקוט משנה זהירות".

לפני מגיפת הקורונה המגמה השיפוטית הייתה לאשר באופן כמעט גורף טיסות לחו״ל. הורה שביקש לצאת לחו״ל עם הילדים ללא הסכמת ההורה השני, נדרש להפקיד ערובה כספית מתאימה המבטיחה את שובם לארץ. בתי המשפט נהגו לדחות התנגדויות לטיסות לחו"ל כדבר שבשיגרה ולאזן את החשש מחטיפתם או מפגיעה בזכותו של ההורה השני לראותם בערובה כספית ושינוי הסדרי השהיה, כך שהילדים ישהו תקופה נוספת עם ההורה הנותר בארץ לפני הטיסה או אחריה. 

הקורונה שינתה את כללי המשחק. כשההורים נשואים, זה יכול להסתיים בוויכוח, שבסופו אחד מהם מוותר. אבל כשמדובר בהורים גרושים, נסיעה לחו"ל עלולה לגלוש מהר מאוד למאבק, ומי שמקבל את ההחלטה הוא השופט שדן בתיק. הבעיה היא – ואת זה על ההורים לקחת בחשבון לפני הפניה לבית המשפט – שלא מדובר בסוגיה משפטית כלל וכלל.

משעה שהמדינה אינה אוסרת על טיסות לחו״ל, מדובר בשיקול דעת הורי בלבד. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, שבהיעדר הסכמה בין ההורים, מה שמחליף את שיקול דעתם הוא שיקול דעת שיפוטי, שיכול להסכים עם אחד מהם או להחליט שאם אחד ההורים מתנגד - הילדים נשארים בארץ. 

כך גם בסוגיית החיסונים. כבר היו מקרים שאחד ההורים הגיש בקשה לקבל אישור לחסן את הילד וההורה האחר, שאינו מחוסן בעצמו, התנגד למהלך. אישית נתקלתי במקרה בו בית הדין הרבני ניסה לשכנע אב להסכים למתן חיסון לילדה. האב טען שהבת אלרגית לחומרים רבים וסבר שהחיסון מסכן אותה. בית הדין בחר שלא להחליף את שיקול הדעת ההורי וקבע שההורים יפנו לרופא המשפחה, ויעשו כדבריו. שוב דוגמה, שבהיעדר הסכמה בין ההורים, הם מפקידים את גורלם בידי החלטה שיפוטית שבסך הכל מהווה תחליף לשיקול דעתם. 

מעורבות משפטית בתוך יחסים הוריים אינה דבר חדש. בתי המשפט נדרשים להכריע חדשות לבקרים בדבר מקום מגוריהם של קטינים, מוסדות החינוך שלהם, טיפולים רפואיים שעליהם לקבל ונסיעות לחו"ל. מגפת הקורונה העצימה את ההתערבות של בתי המשפט בחיי המשפחה והוסיפה נדבך לקונפליקט. בעוד שבעבר מערכת המשפט איזנה בין צרכי ההורים, תקופת הקורונה אינה מאפשרת איזון. זה הכל או לא כלום, ולכן הורים שפונה לבית המשפט ומבקש ממנו להחליט במקומם, למעשה מהמרים. והמערכת המשפטית, בדרך כלל, נמנעת מסיכונים. 

הכותבת היא ראש משרד רות דיין וולפנר, המתמחה בדיני משפחה וירושה