אפשר לומר שבתוך המאבק נגד הגל הרביעי של הקורונה, חזרנו לשגרת החיים ושגרת העבודה. אך למרות זאת, כולנו, או למצער מרביתנו, הפנמנו הפנם היטב את החשיבות המכרעת בבלימת גל הקורונה הנוכחי, הקרוי זן דלתא.
כישלון במאבק זה משמעותו פגיעה קשה ביסודות המשק והכלכלה, איבוד מקומות עבודה ופגיעה חמורה בפרנסתם של רבים. אף שכלכלת ישראל חזקה, נוכח ההתפתחות המדהימה של יצוא שירותי ההייטק וההשקעות הזרות בישראל, העושר הלאומי אינו מתחלק שווה בין כולם.
לישראל אין יותר את אותם משאבים שהיו לה בשנת 2020 על מנת לתמוך בעסקים וגם להעביר קצבאות אבטלה כמעט לכל נפש. הזרמה של 160 מיליארד שקלים בשנה אחת, מעבר להוצאה המקובלת, יכולה להיעשות רק פעם אחת.
ובעוד הממשלה מגייסת כוחותיה על מנת להיאבק בהתפשטות הקורונה בדרך מושכלת, וגם משתדלת שלא לפגוע מחדש באורח החיים השגרתי, לא מעטים מתבוננים ואומדים את פעולות הממשלה, בוחנים אם הממשלה הנבחרת תצליח או תיכשל במאבקה. אך לא רק הממשלה נמצאת בזירת המאבק. כולנו נמצאים בתוך הזירה. אם ניכשל, זה לא יהיה רק כישלונה של הממשלה, זה יהיה הכישלון של כולנו. ועל כולנו להפנים היטב שאם לא נשתף פעולה עם הממשלה, כל אחד בתחומו, מאבק הממשלה לא יצלח. המבחן הוא של הממשלה והציבור כולו.
ובתוך המאבק, מזדקרת כידוע לכל הבעיה המרכזית: המסרבים להתחסן. מספרם אינו מועט. בכלל מגזרי החברה ההערכה היא שהם מונים כמיליון עד מיליון וחצי איש ואישה. לכל חברה ולכל מדינה יש את זכות היסוד להגן על עצמה; וזכות זו מחייבת מימוש ברמת הביצוע.
נראה שאין טעם רב בניתוחים פסיכולוגיים של מה מניע את אלה המסרבים להתחסן. אצל חלק זה בטח נובע מאמונות תפלות; אצל חלק זו אולי חרדת אמת; אבל מה שמצטייר בבירור הוא מגמה אנטי־ממסדית; ציבור לא קטן מתוך החברה שאין לו אמון ברשויות המדינה.
במקרה של הקורונה, אין לו אמון בממסד הבריאות של המדינה. לא במשרד הבריאות עצמו, ואף לא ברשת בתי החולים הממשלתית. ולא תסייע לנו העובדה שכשהמגיפה מכה באלה המסרבים להתחסן - חלקם מביעים חרטה ונעזרים בשירותי הממסד הבריאותי אשר בו הם הביעו חוסר אמון.
הרבה נכתב בנושא זה, ומועלות מצד הממשלה אף לא מעט הצעות אופרטיביות. המטרה של כל ההצעות היא נכונה – לבדל את הבלתי מחוסנים מאלה שכן התחסנו, שכן גם החיסון, כולל זריקת הדחף, אינו מעניק הגנה אבסולוטית מפני הידבקות. אני מציע שלא להקצין בצעדים שאנו נוקטים מול הבלתי מחוסנים. אין אנו רוצים להפכם לאויבי המדינה. צעדים קיצוניים לא יבשילו לרמת ביצוע. הם ייצרו התנגדויות חריפות ומאבקים נוספים.
המהלכים במערכת החינוך נכונים. בידוד מורים שלא התחסנו וגם ילדים שלא נבדקו מכיתות הלימוד. בתחום התעסוקה קיימת הצעה של האוצר שלפיה יפוטרו הבלתי מחוסנים ויישללו מהם דמי האבטלה בתקופת 90 הימים הראשונים. זו דוגמה לקיצוניות. צריך לאפשר למעסיקים לבחור באחת משתי האלטרנטיבות: הראשונה, להרחיק את העובד הסרבן ממקום העבודה עד שיתחסן; והשנייה, לפטר אותו אם נסיבות המקרה מצדיקות זאת, אך לא לשלול ממנו את הזכאות לקצבאות כמי שפוטר על פי החוק.
גם על הממשלה להבין שהדרישה לתת תוקף לתו הירוק, שהוא המפתח המאפשר את בידול הבלתי מחוסנים, לא יכולה להיכנס לתוקף בחודש אוקטובר. נכון להיום, יש לנו כשישה מיליון בני אדם שקיבלו חיסון אחד; כ־5.5 מיליון שקיבלו שני חיסונים; ומעל 3.2 מיליון שקיבלו חיסון שלישי.
הפער המספרי בין מי שקיבלו חיסון ראשון ושני מול מי שקיבלו חיסון שלישי גדול מדי. ממשלת ישראל צריכה להקציב לפחות תקופה של חודשיים כדי להגדיל את מספרם של מי שיקבלו את החיסון השני וכן את מספרם של אלו שיקבלו את החיסון השלישי. מהלך דרסטי בלחץ של זמן רק יגרום מתחים מיותרים ופגיעה קשה באוכלוסייה ובמגזר העסקי.
