פערי השכר בישראל בין גברים ונשים הם מהגבוהים במדינות ה־OECD. לאחרונה מנשבות רוחות מהפכה שמתבטאות בכך שנשים התחילו לדבר בצורה ישירה על כסף. בימים האחרונים עלתה שאלה בקהילת הפייסבוק “עוברות ושוות”, המונה עשרות אלפים: “שאלה לאמיצות: מה העיסוק שלכן וכמה אתן מרוויחות?”. השאלה עוררה סערה. באופן מפתיע, בתוך שעות ספורות הגיבו לפוסט אלפי נשים שדיווחו על השכלתן, גילן, שעות עבודתן, תחום העיסוק, ובעיקר חשפו את נתוני השכר שלהן.

הדיון הספונטני שהתפתח בעקבות השאלה היה מרתק. כתבו שם נשים בעלות תואר בספרות שעברו לתחומי ההייטק כדי להעלות את ההכנסה שלהן, ונשים שוויתרו על שכר גבוה כדי להיות יותר בבית או לעסוק בעבודה עם משמעות. היו נשים עם מספר תארים שמרוויחות 6,000 שקלים בחודש ונשים ללא בגרות עם תלוש שכר מעל 40 אלף שקלים. נכתבו גם הערות כגון: ״בפועל התנאים והשכר לא משקפים את ההשקעה, ובטח לא את המחיר הנפשי, הגופני והמשפחתי”.

מהדיון היה ברור כי מרבית הנשים שהגיבו לא היו מרוצות מגובה השכר שלהן. רבות דיברו על המבוכה לחשוף בפומבי את השכר, ואחרות דיברו על הבושה מכך שהשכר לא מייצג את ההשקעה והכישרון שלהן. היה מעניין לראות שדווקא הנשים שהרוויחו הרבה דיווחו כאנונימיות על גובה השכר שלהן.

ניכר היה שנשים במקצועות “נשיים” דיווחו על שכר נמוך, בעוד השכר הגבוה היה בקרב נשים בתחום ההייטק. המהפכה האמיתית הייתה בעצם השיח הגלוי שהתקיים כאן על שכר.

לאורך שנים מחקרים טענו שנשים פשוט לא מבקשות את השכר שהן ראויות לו. כחברה, לימדנו את הנשים ש”זה לא יפה” ו”לא נעים” לדרוש יותר. כן, לנשים יש מה ללמוד, אבל במקביל ישנם גם מחקרים עדכניים שמראים שגם כשיש דרישה להעלאה, מעסיקים נוטים להיענות לדרישות הגברים יותר מאשר לנשים.

אז לנו, כחברה, ולארגוני העבודה יש הרבה מה לעשות. לקחת אחריות ולהשוות את השכר של נשים וגברים. מה שמעורר אופטימיות הוא השיח הער והסוער המתנהל היום בקרב נשים על גובה השכר, התמיכה ההדדית והקול הצלול שיוצא מקבוצות אלו: לא עוד. הגיע הזמן לשכר שווה.

הכותבת היא ראשת המגמה החברתית־ארגונית במחלקה לפסיכולוגיה ומייסדת מסלול "מגדר בשטח" לתואר שני באוניברסיטת בר־אילן