28 שנים חלפו מאז אימצה מדינת ישראל את הסכמי אוסלו ויצאה לדרך השלום, שאת השלכותיה יכול כל אזרח לחוש בחיי היומיום שלו בפיגועי טרור מחרידים, במבצעים קרביים אינסופיים, ובמלחמה גדולה אחת. בהמשך רובץ אופק קודר של איום קיומי בדמות מאות אלפי טילים המכוונים לעורף האזרחי, לתשתיות היסוד ולמרכזי הכוח הצבאי של המדינה.
אם בכל מלחמות ישראל מאז מבצע סיני נערכו הקרבות בשדות הקרב שמחוץ לגבולותיה הצרים של המדינה, לראשונה מאז קרבות מלחמת העצמאות, המלחמה הבאה הנחזית עלינו לרעה ברוב מחקרי הביטחון הלאומי תהיה מלחמת שמד כוללת. מלחמה שבה כל מרחב המדינה, מדן ועד אילת, יוכה באלפי טילים מדויקים, במתקפות טרור פנימיות ובמתקפות קרקעיות על יישובי גבול.
הערכות מחמירות מדברות על כ־250 אלף טילים מסוגים שונים בהובלת איראן וגרורותיה, ובמהלומות יומיות של כ־3,000 טילים שיכוונו הן לערי המדינה ויישוביה והן לשדות התעופה, נמלי הים, רשתות התחבורה היבשתית, מערכות שליטה ובקרה, בסיסי צבא ויחידות מחסני חירום של זרוע היבשה של צה"ל - שייעודה לשמש כחומת המגן האולטימטיבית של המדינה היהודית שהוקמה בארץ ישראל לפני 73 שנים.
פניה של מלחמה זו, שרק מועד פתיחתה אינו ידוע, הן ללא כחל וסרק הרס מדינת ישראל כפי שאנו מכירים כיום. ההרס שהתחולל בעשור האחרון בעיראק, סוריה, לבנון, לוב ותימן עלול להתרחש אצלנו, בפינת האלוהים הקטנה שבנינו בחזון הדורות שלאחר השואה.
בצער יכולים אנו לקבוע היום, שהיוהרה שגררה אותנו לפני 48 שנים למלחמת יום הכיפורים לא רק שלא סולקה מעולמם הרוחני של מנהיגי המדינה, אלא הצטרפו אליה טיפשות ורשלנות פושעת שהובילו אותם להרס מתמשך של יכולת המדינה להגן על אזרחיה. בכל התקופה הזו, ממלחמת המפרץ הראשונה, דרך האינתיפאדה המתמשכת, מבצע חומת מגן, מלחמת לבנון השנייה והטרור של חמאס מעזה, למדו אויבינו שההרתעה שאותה בנינו בכוח צבאי בר־קיימה ובמחיר דמים כבד – כבר לא קיימת.
קיבעון קשה בצמרת צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים הוביל את הדרג האזרחי הפוקד לקבל, בעקבות אשליות הסכמי השלום, החלטה לפרק את זרוע היבשה ולהשקיע את המשאבים המוגבלים בביטחון בשני מישורים שגויים. הראשון, השקעות בזרוע האוויר על חשבון זרוע היבשה. השני, הזנחת ביטחון הפנים של מדינת ישראל לטובת ההשקעות במרכיב הצבאי, זאת על חשבון העורף האזרחי ומניעת הפשיעה הפלילית, שהפכה לאיום לאומני חמוש של ערביי ישראל.
במהלך שנות ה־90 ועד 2021 פירקו מערכת הביטחון וצה"ל, באישור ממשלות רבין, פרס, נתניהו, שרון ואולמרט, 33 מפקדות של זרוע היבשה. כך נותרה כיום בשלושת הפיקודים המרחביים, בעיצומה של התוכנית הרב־שנתית "תנופה", מצבת כוחות בלתי מתקבלת על הדעת של זרוע היבשה.
סדר הכוחות הלוחמים כולל אוגדות משוריינות, אוגדת קומנדו אחת, חטיבות משוריינות, חטיבות חי"ר, מפקדות אוגדה מרחביות לביטחון שוטף וחטיבות מרחביות (בחלקן חי"ר קל והרכבי כוחות בט"ש). סד"כ זה הוזנח והופקר שנים רבות. מערך המילואים לא התאמן במסגרות הפיקודיות השולטות, ומערך הסדיר המשתחרר בימים אלה משירות שקוצר בלחץ משרד האוצר, אינו מאפשר ולו זמן מינימום לקליטה והטמעה של תורת הלחימה ושל הטכנולוגיות המתקדמות המשולבות בהכשרת הכוחות.
עם כשירות נמוכה זו מתווספים חיילים צעירים אלה למערך המילואים המוזנח של זרוע היבשה. החולשה הכמותית והאיכותית של זרוע היבשה איננה מקבלת מענה במקום שבו היא תידרש לפעול קרקעית, לנוכח חוסר יכולתו המוכח של חיל האוויר להגן על התשתיות האסטרטגיות והעורף האזרחי. כל זאת כשהפתרון היחיד הנראה לעין הוא מהלכי תמרון של זרוע היבשה, בשילוב מהלכי עומק שיעדיהם פשיטה והשמדת אזורי שיגור הטילים בסוריה, לבנון ורצועת עזה.
שחיקה בכשירות הכוח
התוצאה של פירוק 33 מפקדות זרוע היבשה היא אלפי כלי רכב משוריינים, טנקים, ורכב קרבי משוריין מייצור עצמי ומשלל - שנמכרו, נגרטו או הושלכו למגרשי הגרוטאות. תהליך זה הואץ לאחר כשלי מלחמת לבנון השנייה, במענה למסקנות ועדת החקירה בראשות השופט וינוגרד שהוצגו באפריל 2007. לאחריה, במאי אותה שנה, חשפה ועדת ברודט ליקויים ומחדלים חמורים בניהול התקציב של צה"ל ומערכת הביטחון שהובילו לכשלים שהתגלו במלחמה. הוועדה המליצה בין השאר על קביעת תקציב ביטחון רב־שנתי והגדלה מסוימת של התקציב השנתי.
כמו כן המליצה על שורת צעדי חיסכון וייעול הכוללים קיצור של עד ארבעה חודשים בשירות החובה, העלאת גיל הפרישה של משרתי הקבע וצמצום דרסטי של מספר האזרחים עובדי צה"ל ואנשי הקבע.
הוועדה קבעה כי המלצותיה מהוות למעשה "תוכנית הבראה", אך צה"ל ומערכת הביטחון עיוותו את רוח ההמלצות של שתי הוועדות והובילו לתוצאה הפוכה ולפגיעה חמורה בסדר הכוחות המינימלי, בכשירות ובציוד הלחימה העיקרי הנדרש לזרוע היבשה ככוח המרכזי בעוצמתו הכוללת של צה"ל.
שמונה שנים אחר כך ושנה לאחר הכישלון במבצע צוק איתן, ביוני 2015, שוב נדרשה מערכת הביטחון הסוררת להתמודד עם ועדה חדשה בראשות האלוף יוחנן לוקר לנושא הכרוני הבלתי פתיר של ניהול מקצועי ותקין של תקציב הביטחון. וכך, שש שנים לאחר פרסום המלצות ועדת לוקר ושתי תוכניות רב־שנתיות מתוקצבות שצה"ל התחייב עליהן - "גדעון" ו"תנופה", ניתן להיווכח כי צה"ל נכשל במבחן התוצאה של כשירות זרוע היבשה ויכולתה להתמודד במלחמה רב־זירתית כוללת מול צבאות סדירים בכל מרחב גבולותיה של מדינת ישראל.
הכשל איננו רק בהיבט הכמותי של כוח האדם ואמצעי הלחימה, אלא בעיקר בשחיקה האיכותית של כשירות הכוח היבשתי הלוחם, המורל הירוד שלו והיעדר אימונים במתוויי המלחמה הצפויים בגבולות לבנון, סוריה, עזה ואולי בגזרות נוספות חלילה מול צבאות סדירים. מול מצוקה תקציבית וצורכי הגנה חיוניים, מוצאים שרי הביטחון, האוצר והרמטכ"ל עזות מצח לשפר את התנאים הפנסיוניים של בכירי הצבא, תוך התעלמות מחיילי הצבא הסדיר. כמו כן, תופעות שחיתות של ממש נחשפו בצה"ל ובמערכת הביטחון, כאשר מתקנים ורכוש נותרים מופקרים וציוד לחימה טכנולוגי יקר בהיקף של מיליארדים איננו מתוחזק כנדרש.
הימ"חים נפרצים תדיר בשל שוד נשק ותחמושת של כנופיות ערביות, בעוד הפיקוד הבכיר אינו פועל לשמירה על הציוד שהפקדנו בידיו. על חיילי המילואים נאסר לפעול נגד השודדים, ומשטרת ישראל רחוקה מלטפל בבעיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התוצאה האסטרטגית הישירה ממחדל שערורייתי זה היא פגיעה ביכולת הפריסה המהירה של החטיבות הלוחמות לשטחי הלחימה כלקח מרכזי ממלחמת יום הכיפורים.
זאת ועוד, מבנה צה"ל נותר מקובע ולוקה בבירוקרטיה. לזרוע היבשה אין מפקד ישיר, ופיצול האחריות והסמכות בין המטכ"ל, המשמש "ועדה מנהלת" של לחימת הכוחות בפיקוד המרחבי, מוכיח כי לקחי מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן לא נלמדים ולא מיושמים. מבצע שומר החומות הוא אור זרקור אדום המתריע על קטסטרופה קיומית העומדת לפתחה של מדינת ישראל, ומחובתו של כל אזרח בימים אלה היא לקרוא לסדר את הדרג המדיני והצבאי.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים