תקיפת האופוזיציה את סער מעידה בעיקר על דבר אחד - התנהלות לקויה

שר המשפטים גדעון סער הגיש את תזכיר חוק יסוד: הממשלה, המתייחס ישירות למגבלה על תקופת כהונתו של ראש הממשלה. עיקרו: הגבלת תקופת הכהונה המצטברת של תפקיד ראש הממשלה לשמונה שנים. בתבונה רבה גם החליט שלחוק זה לא תהיה תחולה רטרואקטיבית על מנת שלא ייאמר במפלגות ישראל ובתקשורת שזהו חוק פרסונלי נגד אפשרות בחירתו מחדש לתפקיד ראש הממשלה של בנימין נתניהו.

נכון נהג שר המשפטים בכך שאינו מונע מנתניהו לחזור ולכהן, אם ייבחר בעתיד, לתפקיד ראש הממשלה. אבל אפילו מהלך זה של מניעת רטרואקטיביות כנראה לא סיפק את האופוזיציה. התפתחה אצלנו תבנית של עבודה פרלמנטרית שעל פיה לא משנה מה תוכן הצעת החוק או מה ייעודה; השאלה המרכזית היא מיהו המציע. אם המציע הוא מהקואליציה – האופוזיציה אוטומטית חייבת לתקוף אותו. זה כמובן פוגע מאוד ברצינות העבודה הפרלמנטרית ובתכליתה האמיתית.

ובכן, כדאי שכל חברי האופוזיציה וגם כל חברי תנועת הליכוד יפנימו את העובדה שהגבלת תקופת כהונתו של ראש הממשלה כבר הייתה בעבר לחוק בישראל. ומי היה זה שתמך באותו חוק יותר מכולם, ובנחרצות יותר מכולם? אני בטוח שניחשתם – בנימין נתניהו.

לאחר התרגיל המסריח של מרץ 1990 והפלת ממשלת האחדות הלאומית, הוגשו ארבע הצעות חוק פרטיות לחקיקתו מחדש של חוק יסוד: הממשלה. בלב חוק מורחב זה בלט במיוחד רכיב הבחירה הישירה לראשות הממשלה ועל שום כך הוא נקרא, שלא בצדק, חוק הבחירה הישירה.
ארבע הצעות החוק הפרטיות באו מעיקר מפלגות הבית: ח"כ אמנון רובינשטיין משינוי, ח"כ יואש צידון מצומת, ח"כ דוד ליבאי מהעבודה ואנוכי מתנועת הליכוד. עליי גם הוטל לנווט הצעת חוק זו. תנועת הליכוד לא כל כך אהבה את ההצעה. המפלגות כולן העריכו את ההצעה על פי המבחן אם היא תחזק או תחליש את האפשרות שלהן להקים ממשלה או לפחות להגדיל את סיעתן בכנסת.

אף שתנועת הליכוד קיבלה החלטה להתנגד לחוק, בסיבוב ההצבעה הראשון בכנסת נתניהו היה היחיד שלא ויתר לדין התנועה ותמך בחוק. בסיבוב ההצבעה השני כבר הייתה הסכמה גם של תנועת הליכוד, אך בתנאי שהחוק ייכנס לתוקף רק בבחירות לכנסת ה־14, ועל פי חוק זה נבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1996. מגבלת תקופת הכהונה הייתה בתוקפה.

בהצעת החוק שפרסם סער נאמר כי לראש הממשלה תפקיד מאוד עוצמתי ומרכזי: "הוא שמרכיב את הממשלה, הוא שמנווט את דרכה ומדיניותה וקובע את סדר יומה, בידיו הסמכות לפטר שרים ואף לפזר את הכנסת". האמת, כוחו של ראש הממשלה הוא גם הרבה מעבר לכך. עוצמת תפקידו גם נגזרת מעוצמת השפעתו האישית. הגבלת כהונה של ראש הממשלה היא עניין חיובי ונחוץ בכל שיטה דמוקרטית. דמוקרטיה אינה יכולה מחמת חופש הבחירה להעניק כוח ריכוזי לאדם אחד לתקופה בלתי מוגבלת. אם לא מגבילים את תקופת הכהונה, החופש הדמוקרטי הופך להיות לחופש החותר תחת יסודותיה של הדמוקרטיה.

ארצות הברית, אומה גדולה אשר אנו מתבוננים בה מפעם לפעם כדי לבחון את שיטתה הדמוקרטית, קיבלה החלטה בשנת 1951, בתוקף התיקון ה־22 לחוקה, להגביל את תקופת כהונתו של נשיא המדינה לשתי קדנציות בלבד, וזאת אף שהנשיא אינו פרי של הסכמות קואליציוניות, אלא הוא נבחר על פי המבחן הדמוקרטי העליון של בחירה ישירה על ידי כלל הציבור. אינני סבור שעד היום קמו איש ציבור או משפטן רציני בארצות הברית שטענו שהגבלת תקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית היא בלתי דמוקרטית.

אבל בחוק המוצע יש עניין מרכזי שאני מציע לבחון מחדש. נכתב שכאשר מגיעה תקופת כהונתו של ראש הממשלה לשמונה שנים, בין שברצף או במצטבר, מופסקת אוטומטית תקופת כהונתו, ורואים את הממשלה כאילו התפטרה. מצב זה יוביל להליכים מחודשים להקמתה של ממשלה חדשה. זה ממש לא פשוט, וזה גם יכול להוביל, במקרים של מבוי סתום, לבחירות מחדש.

בחוק היסוד שהעברנו בוועדת החוקה בזמנו נכתב מפורשות: "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד לבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". התפיסה הייתה שלא חותכים את תקופת כהונתו. מונעים ממנו להציג מועמדות מחדש לאחר שחלפו שבע שנים של כהונה רצופה. על פי ההצעה שלפנינו, תקופת שמונה השנים אינה חייבת להיות רצופה. קוטעים את כהונתו של ראש הממשלה בחלוף שמונה שנות כהונה מצטברות. עדיף היה שההגבלה תהיה באשר ליכולת של הצגת מועמדות מחדש.