הקשר ביני ובין גנדי, רחבעם זאבי, החל בשנת 1992, כחודשיים לאחר שנבחרתי לכנסת. אינני בן דורו. לא לחמתי עמו כתף אל כתף ולא נמניתי עם פקודיו. הכרתי אותו אישית רק בפרק הפוליטי של חייו, ומיד חשתי קרבת לב לאהבתו הבלתי מותנית לארץ ישראל ולפשטות הליכותיו.
לאורך הזמן התוודעתי לידענותו האדירה, לרוחב מבטו על תולדות העם היהודי, לעיסוקו בהגות, ערכים ומוסר, להיותו איש ספר, ופרלמנטר מעמיק ורציני, ההפך מפוליטיקאי של ספינים ושל כותרות לשעה. ובה בעת זכיתי להכירו כחבר, שאהב לעזור והגשים באורח חייו את ערך הרעות במיטבו.
לאחר רציחתו, לפני 20 שנה, ב־17 באוקטובר 2001, ברור היה לי שיש לשמר ולהעביר את מורשתו לדור הצעיר - נוער וחיילים. למרות הפרסומים השליליים עליו לאחר מותו, מורשת גנדי היא קודם כל אהבה אינסופית לארץ ישראל, בקיאות בשורשים היהודיים, במקורות, ובהיסטוריה של ארץ ישראל לאורך הדורות. עיקרה של מורשת גנדי הוא במימושה הלכה למעשה, ביציאה לטיולים ולימוד בשטח לאור דבריו הבלתי נשכחים: "בארץ ישראל צריך לטייל ברגליים יחפות, כי בכל מקום שבו אתה מטייל, אתה דורך על פסוקים".
תחומי פעילותו של גנדי סבבו סביב שלושה צירים מרכזיים: הצבא, אהבת ארץ ישראל והפעילות הפוליטית. הצבא היה פרק מפואר בחייו. יצחק רבין אמר עליו שהוא קצין המטה הטוב ביותר שידע צה"ל, ואכן כזה הוא היה. קצין שביטא את היפוכה הגמור של גישת ה"יהיה בסדר". אהבת הארץ של גנדי הייתה כנה, אותנטית וטבעית ללא סייג. לא פוזה, לא מילים ריקות ולא פוליטיקה. אהבת אמת, שהייתה טבועה בנשמתו מאז ינק אותה עם חלב אמו מגיל אפס.
הוא נולד בירושלים, למשפחה דתית שנשבתה בקסמי הציונות, הלך בכל שבוע עם אמו אל הכותל המערבי, ובדרך הזאת, הסמלית והמעשית כאחד, נולדו ונטמעו בו הזיקה אל השורשים היהודיים והמחויבות לארץ ישראל. אהבתי מאוד לעלות אל ספרייתו העשירה. היא הייתה כמו מעיין מים חיים וצלולים. היית יכול לשבת שעות בספרייה מבלי להתעייף, מבלי לשבוע, וכולה ארץ ישראל, היסטוריה ותרבות יהודית ומסורת מבית אבא; גיאוגרפיה וארכיאולוגיה, עושר אדיר של כתיבה וחשיבה והגות יהודית במיטבה.
העשייה הפוליטית הייתה משימה שאליה התמסר ב־12 השנים האחרונות של חייו. באזכרה הממלכתית בהר הרצל ב־2014, סיפר נשיא המדינה דאז, מר ראובן ריבלין, על לוחמי הפלמ"ח ששרו ורקדו לפני צאתם לקרב בגליל העליון, הקרב על משלטי מלכיה. תוך כדי דברי הנשיא, ראיתי לנגד עיניי את גנדי בתוך מעגל הרוקדים, המאמינים והנחושים, אשר עמסו על שכמם את משימת הקמתה של מדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים בגליל העליון.
זו הייתה רוחו של גנדי, אלו היו תמצית והוויית חייו. בעת שירותי כנהג מוביל טנקים במילואים חשתי את רוחו של גנדי שורה איתנו - זה היה בשטחי הכינוס באחת מחורשות האיקליפטוס סביב עוטף עזה. תוך כדי פריקת הטנק מהמוביל, הרגשתי בתכונה מיוחדת: ראיתי לוחמים מתכנסים אל מרכז שטח הכינוס, ובתוך האבק וחום הקיץ הלוהט יוצרים מעגל ומתחילים לשיר ולרקוד: "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען".
זה היה מחזה מרגש בצורה שלא תיאמן. ראיתי חיילים האוהבים את ארצם ומוכנים להילחם למענה עד כלות. באותה עת גנדי היה מול עיניי, ברוחו ובנפשו. הלוחמים הללו ידעו כמו רבים לפניהם שגורלה של ארץ ישראל מונח על כתפם. הם הבינו שבמלחמה הזו יש רק אפשרות אחת: לנצח.
20 שנים אחרי לכתו, מורשתו של גנדי ואמונתו בצדקת הדרך מהוות מגדלור להולכים בדרך הארוכה של תקומת עם ישראל בארצו.
הכותב הוא לשעבר סגן שר החינוך וחבר ב"מבטחי" – פורום מפקדים לאומי
מורשתו של גנדי מהווה מגדלור להולכים בדרך הארוכה של תקומת עם ישראל
עשרים שנה לאחר רצח רחבעם זאבי חשוב להעביר לדור הצעיר את שלושת המישורים של מורשתו: הצבא, אהבת ארץ ישראל והעשייה הפוליטית
