הדיגיטציה הביאה לכך שאינטראקציות בין־אישיות זמינות עבורנו פחות

במחקר שעקב אחר המפגשים והאינטראקציות החברתיות של מתבגרים בין שנת 1976 ל־2017 נמצא שמשנת 2010 הם בילו משמעותית פחות במפגשים פנים אל פנים בהשוואה לדורות הקודמים - כולל בילויים, פגישות עם חברים, מסיבות והיכרויות רומנטיות. מרבית הצעירים מעדיפים כיום להישאר בבית, ונראה שהזמן המוקדש לאינטראקציות אישיות הולך וקטן ככל שהשימוש במדיה הדיגיטלית גדל.

אך לא מדובר רק בצעירים: מראיונות שערכתי, פחות ופחות מבוגרים מעוניינים כיום לשוחח בטלפון. נשאלת השאלה מה השתנה. מדוע אנו מעדיפים תקשורת דיגיטלית על פני אינטראקציה פנים אל פנים?

אחת הפלטפורמות הפופולריות שבאמצעותן ניתן ללמוד על מה שקורה במוחנו באינטראקציות חברתיות מכונה "משחק האולטימטום". במשחק זה, השחקן הראשון מתבקש לחלק סכום כסף בינו ובין שחקן שני. הוא חופשי לבחור את האופן שבו יחולק הכסף, בעוד לשחקן השני יש שתי אפשרויות: לקבל את ההצעה, ואז הכסף יחולק כפי שהציע השחקן הראשון, או לדחות את ההצעה, ואז שניהם לא יקבלו דבר.

אחד המחקרים המצוטטים ביותר בתחום הכלכלה ההתנהגותית (אלן סאנפי, 2003) בחן מה קורה במוחם של הנבדקים בעת קבלת הצעה לא הוגנת במשחק האולטימטום (30% או פחות מהסכום הכולל): הוא מצא שאחוז הדחייה בתגובה להצעות מעליבות המתקבלות משחקן אחר גבוה במובהק בהשוואה להצעות מעליבות שניתנו על ידי רובוט. בנוסף, כאשר ההצעה המעליבה ניתנה על ידי אדם אחר, נרשמה אקטיבציה גבוהה באזורים מוחיים המעורבים ביצירת רגשות שליליים. כאשר רובוט הגיש הצעה מעליבה, התגובה הייתה נייטרלית.

בני אדם הם יצורים חברתיים בעלי יכולות חברתיות מאוד מפותחות. בניגוד לפרימטים אחרים, קיים אצלנו אזור במוח שאחראי לפירוש והבנה של אינטראקציות חברתיות. איננו יכולים שלא לנסות להבין על מה חושב האדם הבא עמנו באינטראקציה, מה מביעות פניו, מהן כוונותיו ועוד. ניסיונות הסקה אלו הם שהופכים את האינטראקציה החברתית לתובענית.

בעת אינטראקציה בינאישית (כשהרדאר המנטלי שלנו מזהה אדם אחר) אין לנו אפשרות לשלוט במידת המעורבות הרגשית המושקעת. קיימת אקטיבציה בלתי נשלטת של אזורים ספציפיים במוח המעורבים בתקשורת בינאישית, ולכן אף שהאקטיבציה נעשית באופן לא מודע, התחושה הפסיכולוגית שלנו היא שיותר נוח להיות באינטראקציה באמצעות מחשב (בייחוד אם אנו מרגישים עייפים ומותשים), שלא דורש מעורבות רגשית או קוגניטיבית.

מה הכוונה?
אינטראקציה יומיומית מבוססת ברובה על תקשורת בלתי מילולית. באינטראקציה עם אחרים אנו מעבדים סיגנלים לא מילוליים כמו הבעות פנים, טון דיבור, מחוות גופניות, שפת גוף, קשר עין ואפילו מרחק פיזי. אותות בלתי מילוליים אלו הינם לב לבה של האינטראקציה הבינאישית.

ללא יכולת לפרש אותם לא נוכל להבין לעומק את כוונות האחר (כמו במקרה של אוטיזם). הם מאפשרים הבנה של כוונות האחרים, כמו גם את מידת מעורבותם באינטראקציה, האם הם לחוצים או רגועים, האם הם נמשכים אלינו, נרתעים מאיתנו וכו'. הם מוסיפים רובד של עומק לאינטראקציה, אך תובעים מאמצים קוגניטיביים ורגשיים.

אינטראקציות ברשת, לעומת זאת, אינן תובעות מאמץ נוסף, כיוון שהן מבוססות על רמזים חברתיים מינימליים שניתן לסכמם כסמלי הבעה או סימני פיסוק.

אינטראקציה פנים אל פנים נתפסת כתקשורת מסונכרנת: אחד האנשים מדבר בעוד השני מקשיב, אחד מהנהן בעוד השני מסביר, אחד יודע שהשני לא בהכרח סיים לדבר גם אם הוא משתתק לרגע. ניתן לדעת מתי הצד שני חושב, מהרהר או מעבד מידע, גם אם הוא אינו מדבר.

תקשורת מסונכרנת אינה אפשרית ברשת, מכיוון שאיננו יכולים לראות את האדם השני. אם מישהו שואל: "האם אתה שם?" בפלטפורמת העברת מסרים ואינו נענה, אין לו דרך להבין אם האדם השני לא ענה מכיוון שאינו שם, משום שאין לו חשק לדבר, או אם הוא כועס וכו'. בתקשורת לא מסונכרנת האינטראקציה אינה מובלת על ידי התגובה של האדם השני. לכן גם נצפית נינוחות רבה יותר.

בעת צפייה באדם אחר המצוי במצב רגשי מסוים, אם נבחין בעצבות, למשל, נבין בערך כיצד הוא מרגיש, וזהו הבסיס ליכולתנו לחוש אמפתיה. האינטראקציה ברשת אינה תובעת מהמשתתף קשב לאותות, והיא נעדרת רגשות. אחת הדוגמאות הטרגיות לכך היא שרון סלין, שנהגה דרך קבע להתכתב עם בתה שהתגוררה במעונות המכללה שבה למדה.

יום אחד בשעות אחר הצהריים הן צ'וטטו. כאשר האם שאלה את בתה מה שלומה, זו ענתה לה באמירות חיוביות עם הבעות פנים שמחות ולבבות. מאוחר יותר באותו לילה הבת ניסתה להתאבד. סימני הדיכאון היו שם, אך ניתן היה להבחין בהם רק באינטראקציה פנים אל פנים.

יכולות נכחדות

באותה מידה שהאבולוציה פועלת לשמר תכונות שמהוות יתרון, היא גם פועלת להיפטר מאחרות. לפני כ־63 מיליון שנה, למשל, גופנו ייצר אנזים שסינתז ויטמין C בכוחות עצמו. בשלב מסוים התחלנו לצרוך אותו מפירות הדר, כך שלא נדרשנו לייצר אותו בעצמנו, והיכולת נכחדה. כיום, מחקרים מראים שכתוצאה מהישענות על אפליקציות ניווט כמו ווייז, אזורים במוחנו האחראים על ניווט והתמצאות במרחב מפסיקים להגיב. כמו כן, מאז שעברנו לאחסן מספרי טלפון בנייד, נעשה פחות שימוש בזיכרון לטווח ארוך.

תופעה מטרידה אף יותר היא שהדיגיטציה הביאה לכך שאינטראקציות בין־אישיות זמינות עבורנו פחות ופחות, מכיוון שהתקשורת העיקרית שלנו מתבצעת דרך מסכים. וכך גם האזור במוחנו שאחראי על הבנת איתותים מהצד השני הופך פחות יעיל. בעיקר אצל אלו שגדלו בסביבה טכנולוגית.

מיליוני שנות אבולוציה עיצבו אותנו באופן מיטבי להתמודדות עם אתגרי החיים בטבע. בשנים אלו האדם שילש את מוחו, עבר לעמוד על שתי רגליים והפך למין הדומיננטי בקרב בעלי החיים. רק ששום דבר מאלו לא הכין אותנו להתמודדות עם הסביבה הדיגיטלית, שמאתגרת את הנטיות הטבעיות שלנו בכל פעם מחדש.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה