האם ישראל באמת מדינת לאום? הרי גם אם יש מוצא בסיסי שמאחד את רובנו, השינויים והתמורות שחלו עם השנים הרחיקו אותנו זה מזה כמעט בכל מובן – תרבותית, דתית, ערכית, אפילו גיאוגרפית. הפכנו לחברה שבה רב המפריד על המאחד. הצעיר החרדי בבני ברק והצעירה החילונית בתל אביב לא חולקים כמעט דבר משותף – ערכיהם שונים, לבושם, התרבות שהם צורכים, העבודה שבה הם עובדים.
במקרים רבים הם אפילו לא מדברים את אותה השפה. השוני הזה לא ייחודי כמובן רק להם. נערי הגבעות במאחזים חולקים תפיסת עולם שונה מהותית משל הקיבוצניקים, הפעיל הלהט”בי כנראה לא ימצא מכנה משותף רחב עם תלמיד הישיבה, ולצדם יש כמובן את החברה הערבית בישראל.
הניסיון לכפות עלינו חיים משותפים הופך את קבוצת הרוב למי שצריכה פעמים רבות להתפשר למען המיעוט. לא פעם, למשל, חילונים נאלצים לשלם יותר על מזון בשל מערך כשרות יקר, נדרשים להתחתן באופן שאינם רוצים או מאמינים בו, נמנעת מהם תחבורה ציבורית בשבת ועוד. גם הציבור הדתי משלם בחוסר הנוחות של חיים לצד מי שמפירים, בין היתר, את מה שהם רואים כקדושת השבת והחג.
ייתכן שכל כך התרחקנו זה מזה עד שלא ניתן עוד לאחות את הקרעים והמחלוקות. לכן הגיע הזמן לתת ביטוי נפרד לכל אחד מהשבטים; לעודד היפרדות גיאוגרפית ותרבותית שבה כל שבט ישראלי בנחלתו יחיה ויוכל לקבוע לעצמו את חוקיו. כלומר לייצר פדרציה שבמסגרתה לכל רשות מקומית תינתן הסמכות לנהל את ענייניה הפנימיים בהתאם להשקפת עולמם של תושביה. לצד ערי המדינה, תעסוק המדינה עצמה בסוגיות כלכליות, ביטחוניות, רפואיות ואחרות ברמה הלאומית בלבד.
על פי הרעיון הזה, יהיו החלטות שיתקבלו ברמת העיר עצמה, אחרות ברמה של ערים סמוכות, והחלטות לאומיות כאמור יתקבלו ברמת המדינה. כל שבט יקבע לעצמו את חוקיו. כך למשל, בתל אביב ובגבעתיים תהיה תחבורה ציבורית בשבת, יבוטל האיסור להציג חמץ בפסח, ובתי הקפה יפעלו בט’ באב, ואילו בבני ברק הסמוכה - לא. כל אחד יחיה את חייו, ככל הניתן בהתאם לאמונותיו ולערכיו. ירגיש מישהו שערכיו הפרטיים לא תואמים את ערכי העיר שבה הוא גר, יוכל לבחור בין להתפשר על ערכיו או להעתיק את מקום מגוריו.
נכון, כדי שזה יקרה אנו נדרשים לשינוי תפיסתי – לא עוד מדינה אחת, אלא פדרציה של הרבה ערי מדינה קטנות. לא עוד אשליית אחדות, אלא הכרה במציאות ובשוני. לא עוד זה בתוך זה, אלא זה ליד זה, כדי שלכל אחת ואחד מאיתנו תהיה חירות רבה יותר לחיות את חייו בהתאם לאמונתו ולערכיו.
הכותבת היא מייסדת ארגון “משפחה חדשה"