לאחרונה מתפתח שיח פוליטי ותקשורתי באשר לשאלת הלגיטימיות של נפתלי בנט בתפקידו כראש הממשלה. טענות הנגד באשר ללגיטימיות של בנט כראש ממשלה מתייחסות כמובן לעובדה שהוא עומד בראשות סיעה קטנה של שישה חברי כנסת בלבד לעומת סיעות אחרות הגדולות מסיעתו, גם במסגרת הקואליציה הנוכחית וגם מחוצה לה.  

שיח זה, לאמיתו של דבר, הוא חסר משמעות ומחמיץ את העיקר, שכן שאלת הלגיטימיות של בנט נעוצה ישירות בלגיטימיות היסוד של שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית עצמה המולידה את המבנה הקואליציוני בכנסת ישראל.

כפי שאנו יודעים, כל מפלגה אשר מצליחה על פי שיטת הבחירות היחסית לגייס למעלה מ־3.25% מכלל קולות המצביעים, זכאית לייצוג ישיר של ארבעה מנדטים בפרלמנט הישראלי. בנט לא שואב את הלגיטימיות שלו מסיעת ימינה. הוא שואב את הלגיטימיות שלו מהמבנה הקואליציוני של הממשלה הנוכחית, אשר הסכימה, בתוקף הסדרים כאלה ואחרים, שהוא יהיה זה שיכהן כראש הממשלה.

אין בכך סטייה מהשיטה הפוליטית שלנו, ההפך, זוהי בדיוק התוצאה הישירה של השיטה הפוליטית שלנו ושיטת הבחירות שלנו. יהיה זה מאוד בלתי עקבי לטפח ולשמר את שיטת הבחירות הנוכחית מצד אחד, ומצד שני, לערער על תוצאותיה.  

האמת היא שעל פי המבנה הקואליציוני של ממשלות ישראל, יוכלו לכהן כראש ממשלה כיום במלוא הלגיטימיות גם חברת כנסת או חבר כנסת שאין הם יותר מסיעת יחיד. כחלק משיטתנו יכולה היום קבוצת מפלגות להתאחד קודם הבחירות לרשימה משותפת ולאחר הבחירות להתפלג על פי המפתח המוסכם ביניהן לסיעות שונות, כולל לסיעת יחיד, ובכך אף לעקוף את מחסום אחוז החסימה.

במשך 20 השנים האחרונות, המערכת הפוליטית וגם חלק מהאקדמיה ובוודאי שגם המכון הישראלי לדמוקרטיה שקדו, פיתחו וחיזקו את שיטת הבחירות הנוכחית; והמשיכו לחזקה ולהיות גם קורבנות תוצאותיה במהלך ארבעה סיבובי בחירות שנפרשו על פני שנתיים.

בשנת 1992 הועבר חוק יסוד: הממשלה המורחב אשר כלל גם את רכיב הבחירה הישירה לראשות הממשלה. על פי אותו חוק, יכול היה חבר כנסת להיבחר לראשות ממשלה רק אם קיבל ישירות מנדט מרוב ציבור הבוחרים. אם בסיבוב ראשון לא זכה אף מועמד בלמעלה ממחצית הקולות, הוא לא נבחר, והסיבוב השני היה בין שני המובילים. כתוצאה מכך ניתן לראש הממשלה מנדט של רוב ציבור המצביעים. לא יכולה להיות בחירה בעלת תוקף לגיטימי נעלה יותר לתפקיד ראש הממשלה מאשר בחירה ישירה על ידי רוב ציבור הבוחרים. על פי חוק זה נבחרו לראשות הממשלה בנימין נתניהו בשנת 1996, אהוד ברק בשנת 1999, ואריאל שרון בשנת 2001.  

אבל המערכת הפוליטית לא כל כך אהבה את הלגיטימיות הישירה של ראש הממשלה. היא אהבה יותר את התמרון הקואליציוני. חוק הבחירה הישירה לא היה מושלם, אבל במקום לתקנו, העדיפה המערכת הפוליטית לחסלו. כך דחינו את הבחירה הישירה והלגיטימית של ראש הממשלה ואימצנו מחדש את המבנה הקואליציוני לבדו. מה שהשתנה במערך הקואליציוני היה העלאת אחוז החסימה ועוד כמה שינויים חשובים שאינם נוגעים ישירות לעצם שיטת הבחירות היחסית.

כל מי שתמך בהשבתה של שיטת הבחירות היחסית או שלא הציע לשנותה או לא ניסה אפילו לשנותה, אינו יכול היום לערער על הלגיטימיות של בנט כראש ממשלה. זוהי בדיוק התוצאה הישירה של אותה שיטת בחירות שכולנו אימצנו. אי אפשר מצד אחד לטפח שיטה ולהמשיך לחזקה, ומצד שני לערער על תוצאותיה. מי שמערער על התוצאות צריך לתקוף את עצם השיטה.  

אם אנו סבורים שלראש ממשלה במבנה קואליציוני אין לגיטימיות מספקת, אף שהקואליציה תמכה בו, אז צריך לחזור לבחירה ישירה של ראשות הממשלה או להעביר את השינוי שעל פיו ראש ממשלה יהיה רק מי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר.

במציאות של היום אין כל ספק שכל מפלגות הבית תומכות בשיטת הבחירות היחסית כמות שהיא; שכן על אף הנזקים הרבים שספגה ישראל בשנים האחרונות ועל אף ערעור יציבות הממשלות ועל אף הקושי הנמשך בהקמת קואליציות, טרם ראינו מפלגה או קבוצת חברי כנסת המבקשים לשנות את השיטה.