אני לא נלאה מלומר זאת: בכנסת לא יושבים צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר, כטענתו המפלגת של יאיר לפיד, אלא דווקא ממשיכי דרכו הבולשביקית של מחנה שבעבר נראה כי לא חשש מפני מלחמת אחים. ערכים דמוקרטיים לא היו נר לרגליו תמיד. לא בימים שבהם הואשמו לשווא תלמידיו של זאב ז’בוטינסקי ברצח חיים ארלוזורוב, ולא מאז. ליבוי שנאה למנהיג המחנה האחר הייתה לשיטה המקובלת ביותר. בנימין נתניהו חווה זאת על בשרו זה שנים. מנחם בגין וז’בוטינסקי עברו מסעות ייסורים דומים לפניו.
זאת הייתה תמיד דרכו של המחנה הזה. אלה היו אורחותיו וחשוב לחזור ולהזכיר זאת שוב ושוב דווקא בימים אלה. אנשיו היו אלה שהסגירו חברים באצ”ל ובלח”י לידי השלטונות הבריטיים; ולא אחת אף עשו דברים קשים הרבה יותר. אבל לשיא השפלות הגיעו ראשיו כאשר הם ירו לעבר אלטלנה, עמוסת הנשק. המראה של האונייה העולה באש בחוף תל אביב היה פשוט בלתי נתפס.
הייתי עול ימים, בכל זאת האזנתי - כנראה, בזכות הוריי - לדבריו הנרגשים של בגין. חשוב היה לו לומר שלא תהיה מלחמת אחים. האונייה עמדה לשקוע. אנשיה קפצו למים, אבל האש שנורתה מהחוף לא פסקה. 16 מנוסעי האונייה נהרגו. הנשק הרב שיכול היה לסייע במלחמה בפולש הערבי צלל למצולות.
הכרתי מקרוב את אחיו של אחד ההרוגים. טינתו כלפי מי שהיה, לדעתו, האחראי למות אחיו הייתה בלתי נגמרת; ואם לקבל את תיאוריו של ד”ר אורי מילשטיין, היסטוריון צבאי, בספרו “דרך רבין ומורשתו”, זה היה יצחק רבין. הוא היה המפקד הבכיר במטה הצבאי שצה”ל הקים. אי אפשר היה שלא לראות את האונייה עולה באש ואת החיילים שממשיכים לירות לעבר האנשים שקפצו למים.
וזה העניין: נראה כי ההליכה על הסף אף פעם לא הרתיעה את ראשי המחנה שממשיכי דרכם יושבים כעת, להשקפתי, סביב שולחן הממשלה. אנרכיה חברתית הייתה לא פעם קרובה ללבם. היו ביניהם אף מי שהטיפו להתנגדות אלימה לאחר ניצחונות של המחנה האחר בקלפי.
כך הפכו ימי הזיכרון לרבין לפסטיבל של שנאה למנהיגו של מחנה ענק. אינני יכול שלא לראות את הקורלציה בין אלה שהעלו באש את אלטלנה לבין אלה שהובילו את ההפגנות בבלפור. הביזוי והשיסוי היו הלפיד שלאורו הם הלכו. החוקים הלא דמוקרטיים שמוביל עתה גדעון סער הם פניו החדשים־ישנים של המחנה הזה. נראה כי בולשביזם בוטה הוא משאת הנפש של אלה שהולכים כעת בדרכו של מי שקידש את “התותח הקדוש” שהטביע את אלטלנה; והלקח לא נלמד.