סופשבוע בסוצ'י: חמש שעות הקדיש שליט רוסיה הקשוח לפגישתו עם ראש הממשלה בנט בסוצ'י, ביום שישי. נתניהו בקיסריה, יש לשער, הרגיש שוב כמי שיוּבש כשלוש שעות בהמתנה לפוטין בפגישתם האחרונה. אני מקווה שלמרות חילופי השלטון הפוליטיים אצלכם, תמשיך בקו של קודמך, מיהר ואמר פוטין לבנט, אולי הזהיר, בראשית פגישתם - ובנט השיב שפוטין הוא ידיד אמת של ישראל, או משהו כזה.
מעניין אם בנט הבין, בחמש שעות הפגישה, על מה התחייב נתניהו לפוטין, או בשפת השוק - כי הפוליטיקה, המקומית והבינלאומית, היא שוק קחתן - מה מכר (בעמימות) אקס־רה"מ־הנצחי שלנו לשליט הרוסי, בתמורה לידידות הזאת ולרשות להכות מדי פעם (בעמימות, לפי דיווחים זרים) בשלוחי איראן בסוריה (ונראה שאיראן מתחילה לעצבן את פוטין, לפחות בסוריה). בסיכום, כנראה ביקור מוצלח לבנט.
כיבוס הכיבוש: לא רחוק הזמן, כנראה, שבית הדין הבינלאומי בהאג יתיר חקירה כללית על מעללי הכיבוש – אין כיבוס למילה הקשה הזאת – הישראלי בשטחים. הוא אולי לא יזדקק כלל לעדויות ולחקירות של הצד הרשמי הישראלי (שממילא לא ישתף עמו פעולה).
התקשורת והרשתות החברתיות מלאות יום־יום בעדויות קורעות לב ומזעזעות; כתובות, מצולמות ומוקלטות, למעשי ההרס, האלימות, הגירוש וההתעמרות הזדוניים שנעשים כל הזמן על ידי בריוני הגבעות, העשבים השוטים שהפכו לקוצי דרדר, ועל ידי המחריבים מהמנהל האזרחי וכמה מחיילי צה"ל מחטיבות השטחים.
הכל, כך נראה, בעצימת העיניים של משרד הביטחון וצה"ל, ושל כולנו. יש קבוצות של אזרחיות ואזרחים טובים, רבים בגיל העמידה, שמתלווים לרועים ולחקלאים הפלסטינים כדי לסוכך עליהם מתוקפיהם הזדוניים ולהיות עדים למעשים הרעים: הריסת פחוני המגורים העלובים, גזילת מקורות המים לשתייה ולהשקיית העדרים, עקירת עצי זית וגירוש ונישול ילדים, נשים, גברים וטף מאדמותיהם ומיישוביהם שהוחרבו.
מאות פלסטינים דלים וחסרי מגן, שלא הרעו לאיש, מוכים, נרדפים, מנותקים מחשמל, ממים לשתייה ומקורת גג. לא ירחק היום, וכל הדברים האלה עוד יעלו לסדר היום העולמי ויעלו לנו במחיר כבד.
ראש הממשלה בנט, ששלל באיוולת כל משא ומתן עם הפלסטינים (לאחר פגישתו עם ביידן), ושר הביטחון גנץ, שמנסה איכשהו לשמור על קשר עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן: אתם האחראים. אתם חייבים לשים רסן להפקרות המתעללת הזאת בשטחים, בחסות ובעזרת "הצבא המוסרי ביותר בעולם", לפני שכל העולם, אויבים וידידים, לא יוכל שלא לתעב את ישראל, ממשלתה וצבאה, בגין העובדות הקשות בשטח.
עם ובלי. האמירה הרווחת ביותר לגבי התרסותיה ומלחמותיה של שרת הפנים איילת שקד, במאמרי סוף השבוע האחרון בתקשורת, הייתה שהיא הולכת בלי ומרגישה עם, או להפך; בעד הנגד ונגד הבעד. נדמה לי שלא צריך להתרגש מהגברת, שהתבשמה בכיף מניחוח הפאשיזם ותהפוך כנראה למין אורלי לוי־אבקסיס חדשה.
גם היא התחילה עם הערכת יתר, מניות בעלייה ודימוי מומצא של כריזמה מנהיגותית - וצנחה לקרקעית הכלום. שקד אינה פצצת זמן לממשלת השינוי. אין לה תחכום ויכולת להפיל את הממשלה שבה היא חברה, כי אינה חברת כנסת. אין לה נכסים פוליטיים לתת, כדי שמשפחת נתניהו המתעבת אותה תציע לה הצעות, ואיש - לא אקס־רה"מ הנצחי לשעבר, ולא הליכוד, או תומכיה בעבר בימין הקיצוני, שהפך סמוטריצ'י ובנגבירי למהדרין – לא יכיר לה איזושהי תודה על שהיא נגד חוק נתניהו ונגד שינויים בחוק הלאום.
אז מה? להמשיך להיות בפנים ולקרוץ החוצה? לטלטל את הסירה, אבל לשמור שלא תטבע? כנראה, ברירת המחדל בשוק הקחתן של ממשלת הפשרות היא להכריז שיש לי עקרונות, ואני לעולם לא אתמקח עליהם.