התנאים לפתיחתה של קונסוליה במדינה מסוימת מעוגנים בפרוטרוט באמנת וינה משנת 1963. על פי אמנה זו, המדינה המבקשת לפתוח קונסוליה תקבל בכתב את הסכמת המדינה המארחת. זה חל על ארצות הברית ועל ישראל. חשוב לזכור שלושה דברים בהקשר זה. הראשון, שעל פי רוב קונסוליה פותחים מחוץ לגבולות הבירה כדי לשרת אוכלוסייה מסוימת או להרחבת הקשר בין שתי המדינות.
שנית, אם אין הסכמה של המדינה המארחת, הקונסוליה פשוט לא תיפתח. במילים אחרות, לכפות את פתיחתה בלי הסכמה ובאופן חד־צדדי - פירושו ליצור משבר דיפלומטי חריף ולהפר את האמנה. שלישית, משימותיה וסוגי פעילותה של הקונסוליה נקבעים בהסכמה הדדית בין המדינה המבקשת למדינה המארחת.
הכל על פי האמנה. אין כאן, כדברי פרשנים אחדים, החלטה בלעדית של ארצות הברית המבקשת להשתמש בנכסיה כראות עיניה ולטובת האינטרסים שלה. כשהמוסדות הקובעים בארצות הברית, קרי הממשל, הסנאט ובית הנבחרים, שינו רשמית את הסטטוס בירושלים, לאמור הכירו בה כעיר מאוחדת, כבירת ישראל, והעבירו את השגרירות אליה, הסטטוס שהיה קיים קודם לכן התבטל באופן אוטומטי, ואמנת וינה חלה על כל בקשה אמריקאית חדשה. ארצות הברית לא תוכל לכפות בכוח את פתיחתה של קונסוליה במזרח ירושלים, אלא אם פניה לכיפוף ידה של ישראל, וזה יוביל למשבר.
על פניו, בקשתה של וושינגטון לפתיחת קונסוליה בירושלים מונעת משיקולים פוליטיים יותר מאשר קונסולריים. ארצות הברית צריכה להחליט אם באמת ובתמים היא רוצה לדאוג לאוכלוסייה מסוימת שהיא רוצה לשרת, או שהיא רוצה להשתמש בבקשה לפתיחת קונסוליה כקלף פוליטי עם השלכות על עתיד הסטטוס של ירושלים. אם הנושא הוא קונסולרי גרידא, יש פתרונות, למשל פתיחתו של מדור קונסולרי בתוך השגרירות האמריקאית בירושלים הבירה. למדור הזה יכולה להיות שלוחה בכל מקום בעיר. לישראל יש מדור כזה בתוך השגרירות בפריז.
אפשרות אחרת היא לפתוח את הקונסוליה באבו דיס, שנמצאת מחוץ לגבולות המוניציפליים של העיר וקרובה מספיק כדי להיות נגישה לאוכלוסייה שאותה רוצים לשרת. על ארצות הברית לנתק את הפן הפוליטי של בקשתה ולשוב ליישום נאמן של אמנת וינה.
בדרישתה של ארצות הברית למקם את הקונסוליה במזרח ירושלים היא בעצם קובעת מראש מה יהיה הפתרון הפוליטי העתידי של העיר כאשר נגיע לשיחות עם הפלסטינים. בין שהנושא נשאר פוליטי ובין שעובר לפסים קונסולריים, הפררוגטיבה נשארת בידי ישראל, וישראל היא מדינה ריבונית היכולה למלא אחרי בקשתה של ארצות הברית כמו שהיא יכולה גם להתנגד לה.
היחסים המיוחדים בין שתי המדינות מחייבים את הצדדים לא לחצות קווים העלולים לפגוע בהן. ארצות הברית צריכה להשאיר את סוגיית ירושלים לדיונים עם הפלסטינים, על פי מה שהוסכם בין הצדדים. ישראל מצדה צריכה להפגין מספיק רוחב לב בסוגיית הקונסוליה עד לגבול שלא יפגע בריבונותה וגם לא בחייה המיוחדים עם וושינגטון.