אחת החוויות העמוקות והמטלטלות ביותר בימי חיי פקדה אותי לא בארצי־מולדתי ישראל, אלא דווקא הרחק ממנה, במדינה־מעצמה, בברית המועצות, שלא שרתה אהבה מיוחדת בינה לבין ישראל. זה התרחש בימים ההם בזמן הזה - בסתיו 1987, כשבמוסקבה, בירת המדינה, נפתח יריד הספרים הבינלאומי השנתי, שהשתתפו בו מדינות מרחבי העולם והציגו עשרות אלפי ספרים, ובהן ישראל.

נפלה אז לידיי הזכות להיות אחד מחברי המשלחת הישראלית הרשמית ליריד, וגילינו שם, במוסקבה הענקית, עולם חדש, מוזר משהו ואפילו קצת מפחיד, שלא הכרנו. אם תרצו, הרי הכתוב להלן בא לציין עתה מעין יום זיכרון.

במשך שנים נתנו הרוסים היתרי כניסה בודדים בלבד לנציגים ישראלים שביקשו לבוא ליריד, וגם הגבילו את מספר הספרים שניתן לישראל להציג בו. אך ב־1987 הם נעשו לארג’ים, הן במספר חברי המשלחת הישראלית והן במספר הספרים שהותר להציג ביריד. זה היה כבר כנראה מהלך במסגרת מדיניות הפרסטרויקה – הבנייה מחדש – מכלול שינוים שיזם ביוני אותה שנה השליט הסובייטי דאז מיכאיל גורבצ’וב.

אין צריך לומר שאף אחד מ־8,000 הספרים שהביאה ישראל לתצוגה ביריד לא חזר הביתה. הם עברו לבתי היהודים ברוסיה, שצבאו בהמוניהם על הביתן הישראלי ולא יצאו ממנו אף פעם בידיים ריקות. איש לא מנע מהם לקחת ספר מהתצוגה. אחרים קיבלו משלוחי ספרים הביתה, שהובלו אליהם בעיקר בידי צעירים יהודים ממדינות המערב, שהובאו ביוזמה ישראלית ליריד ברוסיה לשם כך.

ליד הכניסה לביתן הישראלי ביריד הוקרנו סרטים ישראליים שגרמו להתקהלות רבה של יהודים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות. הלחץ על הביתן היה עצום, ולא מעט מאלה שיצאו בהוראת אנשינו מהביתן אחרי שהייה ממושכת בו, חזרו להתייצב בתור הכניסה כדי לשוב פנימה, ובעיקר כדי לקבל את המתנות־מזכרות שחולקו בכניסה.

בתוך הביתן עצמו הסתובבו כל הזמן אנשי קג”ב, רובם דוברי עברית. רשמית, תפקידם היה להגן עלינו, אך בעיקר לפקח על מעשינו ולקלוט את דיבורינו. הם היו בטוחים שכולנו שולטים ברוסית, אך מסתירים זאת. במציאות, רק בודדים בינינו, כאלה שעלו מברית המועצות, שלטו בשפה. התפתחו בינינו לבין הרוסים יחסים, שחשדנות וידידות מסוימת שימשו בהם בערבוביה. בשבת הם קיבלו את פנינו ביריד בקריאה ידידותית: “שב”כ שלום”, אבל כשבלילה אלמוני קטע כבלים חשמליים בביתן הישראלי, הם כמובן לא ידעו על כך כלום.

האטרקציה בעיני הרוסים היה הסופר, חבר משלחתנו חנוך ברטוב. הוא היה אפור שיער ודינמי ומילא גם את כל המטלות שעשו צעירים ממנו. בהגיע תורו, ישב בכניסה לביתן וחילק לבאים שקיות ניילון שבתוכן מתנות קטנות. יום אחד שאל אותי אחד הקג”ביסטים: “מי הזקן שיושב בכניסה ומחלק לבאים שקיות?”, עניתי שזהו סופר חשוב וידוע בישראל. הוא הביט בי בחוסר אמון ואמר: “לא יכול להיות דבר כזה. סופר מחלק לנכנסים שקיות ניילון?”, “אצלנו זה ייתכן, הנה אתה רואה”, עניתי.

הרוסי לא השתכנע. הוא האשים אותי שאני עושה ממנו צחוק. בברית המועצות סופר הוא כמעט אלוהים ולא מחלק שקיות שי בתערוכות. ואז נזכרתי שראיתי בתצוגה הישראלית ספר של ברטוב שבכריכתו האחורית מופיעה תמונה שלו. יגעתי ומצאתי את הספר ורצתי איתו אל הרוסי. זה הביט בתמונה בחוסר אמון ומיהר להראות את הספר והתמונה לחבריו.

אחר כך נעמד מול ברטוב, מביט בו ובתמונה לסירוגין, ולבסוף, כששוכנע סופית, לחץ ביראת כבוד ובקידה את ידו. חנוך לא הבין כל כך מה הוא רוצה ממנו. יריד הספרים במוסקבה, הפגישות עם היהודים שם, התפילה בבית הכנסת המרכזי שבו קראתי בשבת את ההפטרה, והעיר הענקית שבמרכזה הקרמלין וכל אשר סביבו – היו חוויה עמוקה ומטלטלת, רחוקה מהבית ובלתי נשכחת. הנה, אני עדיין כותב עליה.