הטרגדיה הפוליטית של מחנה השלום, הוא הטרגדיה הקיומית של ישראל

מחנה השלום הישראלי מצוי במשבר עמוק, הוא נתפס כלוקה בתמימות מדינית ומתקשה לקנות לבבות לחזון הפיוס עם הפלסטינים. ואכן, ישראלים רבים משוכנעים כיום שהפלסטינים פשוט לא מסוגלים לנטוש עקרון יסוד הניצב בלב תפיסתם האידיאולוגית: שלילת זכות קיומה של ישראל.

מלכתחילה אין סימטריה בין כוח השכנוע המצוי בידי מחנה הנצים לעומת זה המצוי בידי היונים. חתן פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן הוכיח כי בשאלת היחס ל"אחר", לנצים יש עדיפות ברורה והיא נובעת מהטיות הטמונות עמוק במוחנו ואשר משחקות כמעט תמיד לטובת מי שרואה את הקונפליקט כמאפיין העיקרי של היחסים עם "האחר" על פני מי שחותר לפשרה ולפיוס עמו.

על חבריו המתמעטים של מחנה השלום לשכנע כי יש סיכוי לשינוי אידיאולוגי מהותי בצד הפלסטיני, תוך שעליהם להתמודד מול נטייה אנושית עזה לא לבטוח בזר ותמיד לחשוד בכוונותיו. זאת ועוד, הוכחת תקפות תפיסתם המדינית של היונים תלויה בהתנהלות הצד הפלסטיני, ודי ש"אבן קטנה אחת תמצא דרכה לסל מלא ביצים, כדי שהביצים יתרסקו". לעומת מורכבות מתסכלת זו, הטיעון של הנצים נתמך בנטיות ובהטיות הטבועות בנפש האנושית ואינו תלוי בהתנהלותו הטובה של הצד האחר.

בקורס הצוערים של משרד החוץ שבו לקחתי חלק לפני 40 שנה נדונה השאלה: האם יש סיכוי לשינוי באידיאולוגיה הפלסטינית הדורשת את חיסולה של ישראל? תשובת בכירי הדיפלומטיה הישראלית שהופיעו בפנינו הייתה חד־משמעית - "אין סיכוי".

התשובה הפסקנית לא התיישבה בעיניי עם מקרים היסטוריים מובהקים של שינוי אידאולוגי. הטרי ביניהם אותה עת היה חתימת הסכם השלום עם מצרים בעקבות ביקורו הדרמטי בירושלים של הנשיא סאדאת. על רקע הדברים המייאשים ששמעתי במשרד החוץ, ביקשתי להכיר גישות אחרות לסוגיה ומצאתי את מבוקשי במסגרת לימודיי באוניברסיטה העברית.

הצטרפתי לקורס שהעביר פרופ' מרטין זליגר ז"ל ואשר עסק בדינמיקה של שינוי אידיאולוגי. מחקריו של זליגר מלמדים כי למבנה האידיאולוגי יש שני מרכיבים. בלב המבנה מצויים עקרונות הליבה: "האידיאולוגיה הפונדמנטלית".

אלה עקרונות היסוד שאמורים להנחות את ההתנהלות השוטפת. אלא שאילוצי המציאות המשתנה מזמנים מקרים שבהם מתגלות סתירות בין עקרון יסוד אחד למשנהו, ומקרים אחרים שבהם אילוצים שונים מחייבים להפר את הציוויים הנגזרים מעקרונות ליבה אלה.

הנטייה האנושית להפחית דיסוננס קיימת גם בחיים הפוליטיים. כאשר פוליטיקאי נתקל בעולמו האופרטיבי באילוצים שעשויים להובילו להכרעות העומדות בסתירה לעקרונותיו הפונדמנטליים, הוא ייטה לדחות החלטות, לנהוג בעמימות וכאשר יחליט, ייטה להכחיש שפעל בסתירה ל"עקרונות הפונדמנטליים". הרטוריקה של מקבלי ההחלטות במקרים כאלה עשירה בטיעונים המבטאים נורמות של יעילות, זהירות ותועלת.

המתח הקיים בין שני מרכיבי האידיאולוגיה מהווה מנוע לשינוי אידיאולוגי. המציאות המשתנה מאתגרת את התפיסות שבלב המבנה האידיאולוגי. כאשר המתח מתמיד, מתרחש לאטו תהליך השינוי. רישומו הראשוני הוא במעטפת הרעיונית החיצונית, ורק בהמשך, השינוי ניכר גם בליבה של האידיאולוגיה.

כדי לבחון את דפוס השינוי האידיאולוגי שהציע פרופ' זליגר, בדקתי איך מפלגת העבודה על גלגוליה השונים התייחסה לסוגיית החקלאות. בראשית ימיה של המדינה, החקלאות מופיעה כערך אידיאי רב־חשיבות. העם שב אל אדמתו והוא ינרמל עצמו באמצעות עבודת האדמה וקשר בלתי אמצעי עמה.

אלא שבמרוצת השנים החקלאות הלכה ואיבדה מחשיבותה לכלכלת המדינה. למרות זאת, הלהט האידיאולוגי הוסיף להדהד במצעי המפלגה עוד זמן רב אחר שהנתונים הכלכליים לימדו אחרת. תהליך השינוי במצע התרחש לאטו ובפיגור משמעותי אחר המציאות בשטח. שינויים אידיאולוגיים מופיעים אפוא תחילה בממד האופרטיבי, רישומם על הממד הפונדמנטלי ניכר רק בטווח הארוך.

הטרגדיה של ישראל

תפניות אידיאולוגיות מהותיות שהתחוללו במהלך השנים בעולם הערבי התפתחו על פי דינמיקה דומה. הן התרחשו בעקבות תהליך אטי שחלחל מן המעטפת האידיאולוגית אל הליבה. די אם נזכיר את יוזמת השלום הערבית ב־2002, שמהווה סיבוב פרסה אידיאולוגי בהשוואה לשלושת הלאווים של ח'רטום מ־1967, ומכתב ההכרה ששיגר ערפאת לרבין בספטמבר 1993, שבו הצהיר כי אש"ף "מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון", וזאת בניגוד גמור לנאמר באמנה הפלסטינית.

מתן ביטוי רשמי לשינוי בליבה האידיאולוגית הוא אבן דרך משמעותית, אך אין בכך די. החלטת מי שמוסמך לשנות ניסוחם של עקרונות אידיאולוגיים אינה מבטאת בהכרח את תפיסת הציבור כולו. רבים מתרפקים עדיין על חלומות העבר וחלקם עשויים להיאבק, לעתים תוך שימוש באלימות, כדי להשיב את תוקפן של האידיאות המקוריות.

המשמעות המדינית שנגזרת מכך הופכת את מלאכתו של מחנה השלום לקשה עוד יותר. יש להפעיל מגוון רחב של מהלכי מדיניות שיוסיפו "לתקוף" את המעטפת האופרטיבית של המבנה האידיאולוגי ויערערו בהדרגה את תפיסות העומק העוינות שרוחשות, לא רק בקרב המנהיגות והמוסדות הרשמיים - אלא גם עמוק בלבבם של פלסטינים בשר ודם.

מעטים מבין המנהיגים הישראלים העזו לדבר בכנות על מה שמתחולל בלבם של אויבינו. אולי הרקורד הצבאי המפואר סייע לאלה שלא נרתעו מהליכה כנגד הזרם השבלוני. דבריו הבוטים של אהוד ברק מתכתבים בהקשר זה עם הפואטיקה של משה דיין. בנאום ההספד לרועי רוטברג (1956) אמר הרמטכ"ל הרביעי דיין: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

42 שנה לאחר מכן אמר הרמטכ"ל ה־14 ברק: "אם הייתי פלסטיני ובגיל המתאים, ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור". בהמשך נימק: "מה רצו שאומר? שאם הייתי צעיר פלסטיני שהווייתו מינקותו היא הוויה פלסטינאית, הייתי הופך להיות מורה בבית ספר עממי?".

"קיר הברזל" שלו הטיף ז'בוטינסקי הוא מרכיב שלא ניתן בלעדיו במדיניות המכוונת לשינוי המציאות האופרטיבית שסופה לחלחל אל הליבה האידיאולוגית, הן ברמת המנהיגים והן בקרב הציבור הרחב. באסטרטגיה המכוונת לפיוס עם אויב, המסר האופרטיבי "ישראל חזקה ולא ניתן להכניעה" הוא אפוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק.

יש להוסיף שלל מהלכים כלכליים, חברתיים ומדיניים היוצרים אינטרס פלסטיני יציב להתמיד בשיתוף פעולה ולהימנע מאלימות. מהלכים אלה כוללים מתווה מדיני אמין המוביל להסכם קבע, הימנעות מצעדים המחבלים בהגעה לפתרון (למשל הרחבת התנחלויות בשטח שאמור להיות בריבונות פלסטינית), סיוע מתמשך לפיתוח כלכלי, שיפור איכות השירותים הניתנים לציבור הפלסטיני, ו"עוגנים" רבים נוספים שמסייעים לשכנע כי דרך הפשרה והשלום משתלמת ועדיף שלא להתנתק ממנה.

הארגון לשחרור פלסטין לא ישנה את שמו. סמלו יוסיף להציג את ארץ ישראל כולה תחת ריבונות פלסטינית. אנשי ימין בישראל יוסיפו לזמזם את "שתי גדות לירדן", אבל החיים יובילו לאטם למקום אחר ובעתיד רחוק יותר, אם נתמיד במסע קשה זה, גם עקרונות הליבה האידיאולוגיים ילכו וישתנו, לא רק בניירות הרשמיים אלא גם בלבבותיהם של אנשים.

הכותב היה מנכ"ל משרד החוץ וכיום מכהן כעמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)