19 שנים חלפו מאז הלך לעולמו אל"ם הד"ר עמנואל ולד, מגדולי החוקרים והוגי הדעות בתחומי הביטחון הלאומי. ולד, בוגר מדעי המדינה באוניברסיטה העברית, עשה את הדוקטורט שלו בניתוח מערכות באוניברסיטת סירקיוז בארה"ב. ב־1982 הוא הוצב במכללה לביטחון לאומי כחוקר של לקחי מלחמת לבנון הראשונה, ובשנה שלאחריה מונה לראש מחלקת תכנון לטווח ארוך באג"ת, שם התבקש על ידי הרמטכ"ל רא"ל משה לוי להכין דוח בנושאי בניין הכוח בעשור הקרוב, על בסיס לקחי המלחמות הקודמות.
הדוח המסכם הקרוי על שמו, "דוח ולד", הכה את המטה הכללי של צה"ל בתדהמה. נאמרו בו דברים שעליהם הסתמכו ב־38 השנים שחלפו מפרסומו כל חוקריה ומבקריה של מערכת הביטחון הישראלית, ועיקריהם - הביטחון הלאומי של ישראל נשחק במהלך שני העשורים שחלפו משנת 1967 בשל חולשה צבאית שבאה לידי ביטוי בהיעדר אסטרטגיה מדינית, יכולות הרתעה וכישורים לביצוע הכרעה צבאית כחלק ממדיניות המבוססת על הסכמה לאומית.
ב־1987 יצא לאור ספרו הראשון "קללת הכלים השבורים", המבוסס על חומר גלוי של הדוח, ובהמשך דרכו הספרותית יצא לאור ב־1992 ספרו "הינשוף של מינרווה - החלטות אסטרטגיות בתנאי אי–ודאות", וב־1994 "הקשר הגורדי - מיתוסים ודילמות של הביטחון הלאומי הישראלי". שלושת ספריו מהווים מכלול יסוד אקדמי מתועד ומנומק ברמה מדעית גבוהה לחוקרי הנושא, ובשפה המובנת לקורא הממוצע.
מחקריו של ולד הוכיחו כי צה"ל הפגין במלחמות ובמבצעים חולשה צבאית הנובעת בין היתר מחוסר מקצועיות, מכישורי פיקוד ושליטה לקויים, מהיעדר כושר מצביאות, ממבנה כוחות שגוי ולא יעיל, מדוקטרינות לחימה נאיביות, ומהתבססות על שיטת אימונים טכנו־טקטית חיילית, המנוגדת לנדרש בלחימה משולבת בין־ זרועית של כוחות היבשה המתמרנים בשדות הקרב בני זמננו.
זאת ועוד, ולד הוכיח כבר אז את מה שברור היום בכל הקשור לחולשה המובנית של צה"ל בהפעלה מבצעית של אוגדות היסוד המשוריינות, שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים. ולד כינה חולשה זו "הדוקטרינה של טוטאליות הטנק", שהיא שיבוש ישראלי של תורת ה"בליצקריג", שכן בניגוד לצבאות אחרים, הפנה צה"ל את כל המשאבים לחיל השריון ונמנע משילוב חיל הרגלים, הארטילריה וכוחות מסייעים במהלכי התמרון של חטיבות השריון.
צבא היבשה הגדול שנבנה לאחר טראומת מלחמת יום הכיפורים הגיע למלחמת לבנון הראשונה בלתי כשיר לא רק למהלכים של גיס ואוגדה, אלא גם לכשירות המבצעית הנדרשת ברמות היסוד של החטיבה והגדוד. צה"ל עד היום, כולל מבצע צוק איתן, כשל כליל בשילוב הטנק עם הכוח הרגלי ושאר כוחות הסיוע האוגדתיים.
בעוד שבין המלחמות הפגין הצבא יכולת מרשימה לביצוע מבצעי איכות, הוא נכשל במימוש ייעודו העיקרי במלחמה, שבה זרוע היבשה היא הזרוע העיקרית ביכולת ההרתעה וההכרעה של האויב. לאחר כל מלחמה גדלו תקציבי הביטחון, אך אבד הקשר בין התשומות הגדלות לבין תפוקות הכוח הצבאי. כאשר בוצעו קיצוצים בתקציב, נפגעו דווקא מערכי הלחימה, אך לא נפגעו התקורות הלא לוחמות של צה"ל.
שחיקה בביטחון הלאומי
לפי ולד, השתלטה על הצבא "דפורמציה בירוקרטית" שעשתה אותו מסורבל, מנופח, מנוון וחסר שרירים. כך איבד המטה הכללי של צה"ל את יכולתו לתפקד כמפקדה צבאית עליונה, ובמקום זאת הוא עוסק בניהול בירוקרטי, המתבסס על אלתור במקום על מקצועיות צבאית. צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שבו מופעלת זרוע היבשה ללא מפקד בעל אחריות וסמכות כוללים הן לבניין הכוח וציודו, והן להפעלתו המבצעית, ומאז הוקם מטכ"ל צה"ל ביוני 1948 כהעתק של מטכ"ל ארגון ההגנה, נותר מבנה זה מקובע ונעול לשינויים על ידי כל הבאים אחריו.
כך מנהל הרמטכ"ל את מבצעי זרוע היבשה באמצעות אלופי המטה ומהם לאלופי הפיקודים המרחביים כקבלני משנה, ודרכם אל מפקדי הגיס והאוגדות. תפיסה קלוקלת זו, שפעלה איכשהו במלחמות העצמאות, קדש וששת הימים, הפכה למכשלה קטסטרופלית בכל מערכות הלחימה שנערכו מאז.
בדרג הלוחם נוצרו קיצורי פרק זמן מינימלי (פז"מ) בתפקידי הפיקוד של זרוע היבשה, והמעבר מתפקידי מ"פ בדרגות סרן לדרגות רס"ן לפיקוד ברמת הגדוד מותיר אחריו אדמה חרוכה של כשירות הדרג הלוחם ביחידות היסוד של אוגדות הצבא הסדיר, עם השלכות של חוסר מקצועיות מצטברות בכוחות המילואים. כיום מתאפיינת תעסוקת החייל הלוחם הסדיר בתעסוקה מבצעית של תשעה חודשים בשנה ובשלושה חודשי אימונים בלבד. בערב מלחמת ששת הימים, לשם השוואה, שגרת חייהם של לוחמי היבשה כללה בין חודש לחודשיים בביטחון שוטף וכל יתר הזמן הוקדש לאימונים.
הצלחותיו של צה"ל ב־1967, אף כי היו מלוות בכשלים לוגיסטיים, מבצעיים ומבניים, היו מימוש נכון ותואם של תפיסת הביטחון שאותה פיתח בן־ גוריון בשנת 1948. תפיסה זו בחלק מהתקופה הייתה אומנם הגנתית בשל אילוצים, אך דוד בן־גוריון הכיר בצורך לפתח דוקטרינת לחימה התקפית להעתקת המלחמה לתוך שטח האויב. בהתחשב באסימטריה של שטח וכוח אדם בין ישראל לאויבותיה, התבססה דוקטרינה זו על צבא המילואים ככוח העיקרי שיידרש בשדה הקרב, בעוד שתפקיד צבא הקבע והסדיר יהיה לבלום את האויב בעת מתקפה ולעכבו עד לגיוס המילואים.
ההצלחות הצבאיות של מלחמות קדש וששת הימים מנעו דיון מחודש בתפיסת הביטחון והובילו להתעלמות מהמשמעויות המדיניות־אסטרטגיות של מושג הביטחון הלאומי. משום כך התמוטטו כל הקונספציות כבר בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים, והובלת מדיניות הביטחון עברה מהדרג המדיני לדרג הצבאי, או לאלופים במילואים שהשתלבו בדרג המדיני ושהיו מיומנים בחשיבה טקטית ולא מדינית. כפועל יוצא, הדרג המדיני לא התווה מטרות מדיניות - לא למלחמת ששת הימים, לא למלחמת יום הכיפורים ולא למלחמת שלום הגליל, ובהמשך אף לא למלחמת לבנון השנייה ולמבצעים שצה"ל מגדיר כ"מערכה שבין המלחמות".
מאז פרסומו של דוח ולד ועד היום מדוכאת ומודחקת כל עמדה ביקורתית הגורסת כי קיימת שחיקה בביטחון הלאומי ובתפקודו של צה"ל. דיכוי זה נמשך גם היום, ואף מועצם על ידי רבים מהפרשנים הצבאיים המשמשים כשופר של הקונספציה הזו. לכן, אותו רמטכ"ל שהזמין אז את דוח ולד, פעל ככל יכולתו על מנת למנוע את הפצתו, תוך שהוא נמנע מלדון בו בפורום המטכ"ל. השר הממונה עליו יצחק רבין, שאליו הועבר הדוח, הורה למטה הכללי לדון בו, אך לא וידא את ביצוע הנחיה זו.
בפתיח ספרו כתב ולד: אדם שהיה מהלך על החוף ראה למינג מתחמם בצוק. שאל אותו: כל חיי הקדשתי לחקר הלמינגים, רק דבר אחד נבצר ממני להבין: איך זה שאתם מטביעים עצמכם במים? השיב הלמינג: מפליא - אני עצמי חוקר את דרכי האדם, ורק דבר אחד אינני מבין - איך זה שאתם לא. קללת הכלים השבורים של צה"ל היא טרגדיה שאותה צפה עמנואל ולד, מי שחוכמתו וראיית הנולד שלו ילוו אותנו עוד שנים רבות.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים