לאחרונה נחשפנו בתקשורת לכך ששמונה חותמות ששימשו את הנאצים כדי לקעקע מספרים על ידיהם של האסירים במחנה ההשמדה אושוויץ - יועמדו למכירה פומבית בבית המכירות צולמנ'ס בירושלים. בעקבות הסערה שהתעוררה, הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו מניעה זמני למכירת החותמות.

גם אותי הדיווח הזה קומם. לי אישית ולמשפחתי אין זיקה לשואה. משפחתי גדלה בירושלים בימים ההם. עם זאת, הסיפור נתפס אצלנו באופן קשה. מוכר החותמות התראיין לאחד מערוצי הטלוויזיה ואמר דברים המעלים סימני שאלה גדולים מאוד. לשאלת המראיין איך הגיעו לידיו החותמות, ענה תשובה לא ברורה. בין היתר, אמר המוכר שהוא רוצה למכור את החותמות כדי שלא ייפלו לידיים לא רצויות. אבל בעיניי החותמות כן הגיעו לידיים לא רצויות, הידיים שלו שמוכנות למכור אותן. מדוע להסתכן במכירתן לגורמים לא רצויים?

מוזיאון יד ושם, כמו רוב המוזיאונים היהודיים, אינו קונה חפצים שהיו בשימוש הנאצים או מסמכים הקשורים להם. זו עמדה מוסרית עקרונית מובנת לנוכח מעשיהם הנוראיים של הנאצים. ואילו כאן יש הצעה למכור את החפצים שהיו בשימוש הנאצים לכל המרבה במחיר. זה רחוק מהעמדה המוסרית המוזכרת לעיל.

אחרי האינקוויזיציה בספרד וגירוש היהודים, החרימו היהודים במשך 500 שנים כל דבר הקשור לתקופה. כף רגל של יהודי לא דרכה על אדמת ספרד. המטרה הייתה לשדר שהכאב הוא גדול מאוד ולא יישכח. במקרה הזה ננקטת גישה שונה. יש מי שמנסה להרוויח כסף מהחפצים שגרועי השונאים של העם היהודי השתמשו בהם.

רבים היהודים שפגשתי בשליחויות השונות שערכתי ברחבי העולם, אשר מצאו דברים השייכים לנאצים - קנו אותם ותרמו אותם למוזיאונים היהודיים. אז מדוע בכל זאת יש מי שמנסה למכור את החותמות הללו?

התשובה היא פשוטה, זה עניין של חינוך. המסעות לפולין שבהם יצא לי ליטול חלק הם עוצמתיים וחשובים, אבל מה שאינו פחות חשוב הוא חינוך לערכים ולא לתאוות כסף. עלינו להפנים שיש זיכרון קולקטיבי, שיש את קדושת הנושא. בין היתר, עלינו גם להילחם במכחישי שואה כדי שילדינו וילדי ילדינו ידעו את ההיסטוריה וילמדו ממנה. מעשית, אני מוכן לרכוש את החותמות על מנת להעבירן למוזיאון ולמנוע את הגעתן למקום הלא נכון.