יהיה קשה מאוד להמעיט בחשיבות החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע השופטת רויטל יפה־כ"ץ, שהטילה עונש של עבודות שירות על אריה שיף, לאחר שהורשע בהמתת אדם בקלות דעת. נסיבות המקרה זכו לתשומת לב ציבורית מיוחדת, שכן היה זה אירוע מורכב מאוד של מניעת גניבת רכב תוך שימוש בנשק חם.
החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי היא מפתיעה, והיא גם בעלת השלכות חשובות על הגדרת מהותה של זכות ההגנה העצמית בישראל. היא גם תשפיע ישירות על הצלחת המאבק הלאומי העומד כיום לפתחנו, נגד הפשיעה האלימה הפושה במדינה. נשיאת בית המשפט המחוזי הפתיעה שכן היא דחתה את עמדת פרקליטות המדינה, שדרשה גזר דין של מאסר בפועל לתקופה שבין 4 ל־6 שנים. לא פחות. אומר מיד: לדעתי, פרקליטות המדינה, על כל מרכיביה, אינה מבינה נכונה מהי זכות ההגנה העצמית בישראל.
אבל ייתכן שהמקרה של אריה שיף הוא נקודת מפנה בהבנת פרקליטות המדינה וכל מערכת המשפט כיצד אנו מיישמים את זכות ההגנה העצמית. ולא רק הגדרת זכות ההגנה העצמית על סדר היום, אלא גם שאלה לא פחות נוקבת: האם ישראל תהיה מסוגלת להיאבק בפשיעה האלימה או שניגרר אט־אט להיות כמו מדינות שלא גברו על נגע הפשיעה ומקיימות את חייהן תוך פגיעה קשה בביטחון היחיד ובאיכות חייו בכלל.
זכות ההגנה העצמית היא הזכות הבסיסית ביותר ואולי החשובה ביותר בין כלל הזכויות המוכרות כזכויותיו של היחיד. זכות זו היא בלתי נפרדת מזכות האדם לחיים או זכותו של האדם לרכושו. בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שאציין בכל הצניעות שהייתי אחד ממחוקקיו, באה זכות זו לביטוי בסעיף 4, שבו נאמר: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו", וכן בסעיף 3 הקובע: "אין פוגעים בקניינו של אדם".
המשמעות של זכות זו, כפי שעולה מסעיפים אלה, היא כפולה. מצד אחד, חובת רשויות המדינה להגן על חייו, על גופו ועל כבודו של היחיד, ומהצד השני, זכותו הבסיסית של האדם להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. וזכות זו מתפרשת גם בנוגע לפגיעה בקניינו של האדם. לכולנו ברור שרשויות המדינה לעולם לא יוכלו לפרוש הגנה על כלל האוכלוסייה ובכל אתר ואתר בפני הפשיעה; תהיה זו פשיעה שאופייה הוא פגיעה בגוף או פשיעה שאופייה הוא פגיעה ברכוש. משטרה אינה ערוכה למניעת פשעים נגד היחיד.
היא ערוכה לחקירת פשעים נגד היחיד לאחר ביצועם. אם שוללים מאדם את זכות ההגנה העצמית, הוא הופך לטרף קל לעולם הפשע. הוא עדיין מתקיים בצלם האדם, אבל הוא מורד לרמה של קורבן. ואין זה משנה אם מדובר ביחידים או מדובר בקבוצות של בני אנוש. שלילת היכולת להגנה עצמית ממעיטה בזכות האדם לקניינו, לחייו ולכבודו. זכות ההגנה העצמית היא זכות שהמדינה אינה יכולה לשלול מהיחיד. זוהי זכות שאפשר להגדירה כזכות טבעית. המחוקק אינו מעניק זכות זו, הוא רק קובע את תוכנה ואת מגבלותיה.
כשתיקנו בזמנו בכנסת ישראל את הגדרת זכות ההגנה העצמית בקוד הפלילי, העברנו את הסיכון ממי שמותקף אל מי שתוקף. קבענו כי לא יכול להיות מצב שמי שמותקף יישא בסיכון כלשהו כתוצאה ממעשה הפשע המבוצע נגדו, ואת הסיכון של עצם מעשה האלימות ומעשה הפשע יש להעביר במלואו למי שמבצע את מעשה הפשע. זהו עיקרון יסוד, שלדאבוני הרב, במהלך השנים האחרונות הן פרקליטות המדינה והן מערכת המשפט נכשלות בהבנתו.
הבה נתאר לרגע את המעמד שבו היה נתון אריה שיף. הוא ירד מביתו וראה פושע מנסה לגנוב את רכבו. הפושע מצוי בתוך הרכב, והרכב בתנועה. מה אנחנו מצפים שיעשה אדם במצב כזה? הוא חייב לעשות פעולה המונעת מהפושע לקחת את רכבו, אחרת אנחנו נקבע נורמה משפטית־ציבורית המעניקה הגנה לגונבי הרכבים.
גניבות רכבים הן מכת מדינה. זו אינה פשיעה בודדה, זו תעשייה שלמה. אם אנשים לא יוכלו להגן על רכבם, פשיעה זו תתפשט. בזמן שאדם מתעמת מול פושע בזמן ביצוע מעשה העבירה, הוא נוטל סיכון גדול. גונב הרכב, שהפשיעה היא חלק מהמיומנות שלו, יכול לצאת מהרכב עם סכין או אקדח ולתקוף ישירות את מי שמנסה לבלום אותו.
הרג אדם הוא תוצאה טרגית, אפילו אם מדובר באדם המבצע מעשה פשע. אבל זהו אירוע שיש להעבירו למודעות של כל אלה ששואפים לגנוב רכבים בישראל. הם חייבים להבין שאם הם מבצעים מעשה פשע זה, הם מסכנים את חייהם. רק כך אפשר להילחם בפשיעה. מי שהופך גניבת רכבים למקצוע יעבור מחר גם לשדידת משקים חקלאיים, ולאחר מכן יתפתה להיות סוחר סמים ואולי גם סוחר בנשק גנוב. חברה אזרחית חופשית חייבת להגן על עצמה, ורשויות אכיפת החוק חייבות להגן על הציבור ולא לתת מחסה לפושעים.