העברת התקציב היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להכתרת ממשלת השינוי כהצלחה. עד עתה נראית הממשלה הנוכחית כשיפור משמעותי לעומת קודמתה: קבוצה של אנשים רציניים וענייניים (ברובם), הממלאים את תפקידם לטובת הכלל, חרף הבדלי השקפה מהי טובת הכלל. הטון הפך רגוע, והמערכות חזרו לתפקד. אחרי שנים של טירוף מערכות, לטובת השליט והשבט, מה עוד יכולנו לבקש?
אך אין די בדחיקת החבורה הקודמת לאופוזיציה כדי להכתיר את הממשלה כהצלחה. נתניהו הוא סימפטום של הבעיה, אך אינו בעיית היסוד. ברובד עמוק יותר ניצבת קואליציית נתניהו, הביביסטים, החרדים, המשיחיים והכהניסטים, וברובד עמוק אפילו מהם נמצא הוויתור של המדינה על חזונות כור ההיתוך והזהות המכוננת שלה. נתניהו ניצל פוליטית את מגמות ההתפרקות לשבטים, עדות, כתות ודתות, אולי אפילו האיץ אותן, אך הוא לא יצר מגמות אלה.
כך, זה כמה עשורים, מערכת החינוך מדוללת ומתפרקת. אם יש נתון אחד שחובה להכיר, הריהו שרק כ־40% מילדי כיתה א' לומדים בחינוך הממלכתי־כללי. וזהו מתכון להתפרקות המדינה. אך אפילו החינוך הממלכתי־כללי מקרטע, הן ערכית והן בהקניית הכישורים שיהיו רלוונטיים למאה ה־21. מערכת החינוך הנוכחית אינה בנויה לייצר חוקרי סייבר, מומחי בינה מלאכותית, יזמים, מנהלי שיווק בינלאומי, טייסי F35 ומפעילי כיפת ברזל. השינוי האמיתי יחל בהגדלת החינוך הממלכתי על חשבון "הזרמים", וברפורמה עמוקה במערכת החינוך, אשר תיצור התאמה בין צורכי המשק, הצבא והמערכות החיוניות של המאה ה־21 ובין תוכניות הלימודים.
ייתכן שהממשלה הנוכחית היא האחרונה שעוד תוכל להפוך מגמה בנושא החרדי. כל קואליציה מאז "התרגיל המסריח" הרי העדיפה את האינטרס הפוליטי קצר הטווח על פני התמודדות כנה עם האתגר החרדי. כמעט רבע מילדי כיתה א' הם חרדים, ותחזיות שונות מלמדות שרבע עד שליש מאוכלוסיית ישראל צפויה להיות חרדית. לא ניתן לקיים כלכלה מתקדמת, רווחה, צבא מודרני, מערכות חיוניות או דמוקרטיה בתנאים כאלה.
ממשלת השינוי אומנם ניהלה עימותים מתוקשרים אך אזוטריים עם החרדים, כמו בנושאי מעונות היום, כלי הפלסטיק והמשקאות הממותקים, אך התקציב וחוק ההסדרים שזה עתה עברו אינם שואפים לחולל כל שינוי. במיוחדת בולטת העובדה שממשלת השינוי לא ניסתה לשנות דבר במערכת החינוך החרדית ההולכת ותופחת, שמעודדת את הגידול בעוני, בחוסר הכישורים ובהכבדת נטל המס של העשורים הבאים.
בראייה פוליטית קצרת טווח, נוח שהנושא החרדי מעסיק בעיקר את ליברמן, ואולי את לפיד, בעוד האגף הימני של הממשלה רוקם תוכנית להכנסת החרדים לקואליציה. אך כמנהיגות לאומית הנושאת עיניה עשורים קדימה, הם אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. החשש לדמותה העתידית של המדינה חייב להדיר שינה גם מעיניהם של בנט וסער. גם בנט, שקד, גנץ וסער חייבים לעצמם ולנו תשובה לשאלה כיצד נימנע ממדינה שרבע מאוכלוסייתה אינה יצרנית, אינה לוחמת, אינה תורמת למערכות החיוניות וצורכת משאבים אדירים – ההולכים וגדלים.
הקואליציה הנוכחית מסוגלת, כנראה, למצות את ימיה. אך הישרדותה אינה מספקת. גם נתניהו התרכז בלשרוד. כדי להרוויח את מקומה בהיסטוריה הישראלית, על ממשלת השינוי לחולל שינוי. ובמובנים מסוימים, כמו התמודדות עם האתגר החרדי, היא אולי האחרונה שמסוגלת לחולל שינוי. האם הממשלה תתעלה לגודל השעה?