שני ימים תופסים מקום של כבוד בלוח השנה שלנו. יום האישה – יום אחד באביב, שבו אנחנו מדברות על קידום מעמד האישה; ויום המאבק באלימות – יום אחד בסתיו, שבו אנחנו סופרות את האלימות שאותה אנו סופגות, ומדברות על איך שום דבר לא השתנה כבר אלפיים שנה. בין שני הימים האלה, יש יום המשפחה ויום האהבה, וחג האורים, וחג המולד, וחורף שלם לשכוח מבעיות של מישהו אחר ולהתכרבל מתחת לחיים הטובים שלנו.
וכך עוברת שנה אחר שנה, נגע האלימות כלפי נשים לא פוחת ולא נרגע, אלא בדיוק להפך: מחריף ומסלים, ומביא אלינו מדי יום סיפורים כל כך מזוויעים, עד שכל שר/ה, חבר/ת כנסת, שופט/ת, שוטר/ת, עיתונאי/ת או סתם אזרח, שמתעלמים מהם – בטוח יש להם סיבה טובה לכך.
עם כל הכבוד לקורונה, אין בחברה שלנו מגיפה כל כך אלימה, מסוכנת, מכוערת ומרושעת, כמו מגיפת האלימות כלפי נשים. ועדיין – אין מענה ואין פתרונות. רק מילים יפות והמון הזדהות, בלי שום דבר מעשי: לא החמרת הענישה, לא תגבור כוחות משטרה, ובמקום להרחיק את הגברים האלימים, מוציאים את הנשים וילדיהן למקלטים. ממש כמו פעם: הם יסתובבו חופשיים, הנשים המוכות וילדיהן יסתגרו, יתחבאו וימשיכו לפחד.
"אמנת איסטנבול" היא האמנה האירופית למאבק באלימות במשפחה. 45 מדינות אירופיות הצטרפו אליה בעשור מאז שנוצרה, וברובן האישור עבר גם בבית המחוקקים. דווקא טורקיה, שעל שמה נקראת האמנה, פרשה ממנה, כי לדעת ארדואן היא מנוגדת לעקרונות האסלאם. ומי עוד לא שם? ישראל! וזה לא מפתיע: המדיניות הישראלית היא להתעלם מהאלימות במשפחה כתופעה כללית, ולטפל באופן נקודתי בכל הפרת חוק בפני עצמה. לכך יש השלכות נוספות, שתוארו היטב בדוח מבקר המדינה 2021:
רק 14% מהשופטים בישראל (99 מתוך 725) השתתפו בימי עיון בנושא אלימות במשפחה.
רק 43% מהתקציב ליישום התוכנית הלאומית לטיפול באלימות במשפחה הועברו בפועל.
רק 10% מתקציב משרד הרווחה עבור נשים יוצאות מקלט – מנוצלים. 1.24 מיליון שקל בשנה בלבד!
בשנת הקורונה חל גידול של 800% בפניות לקו 118 – קו החירום למניעת אלימות במשפחה וילדים בסיכון – אך כל זאת ללא עלייה מתאימה בתקצוב הממשלתי או בכוח האדם המטפל.
הדוח מפרט, במספרים ובסטטיסטיקות, את השורה התחתונה, שאומרת: כשל קולוסאלי בטיפול בגברים אלימים, אין טיפול בילדים החשופים לאלימות במשפחה, אין הכשרות מתאימות לגורמי האכיפה, הטיפול והשיפוט, אין הצעות חדשות לטיפול בנפגעי אלימות במשפחה, אין מספיק תוכניות מניעה.
זאת, אפוא, תמונת המצב של ישראל 2021 בטיפול באלימות במשפחה: חוסר אכפתיות, חוסר הבנה, חוסר מוטיבציה והיעדר התייחסות מערכתית אל האלימות במשפחה כאל תופעה. למה זה דומה? נניח שלא יכירו בקורונה כמגיפה שמחייבת מדיניות לבלימתה, אלא יטפלו בכל מקרה לחוד.
יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, שיחול בחמישי הקרוב, אינו יום של הישגים, אלא של חשבון נפש. בקרוב מאוד כבר נדליק נרות חנוכה, נאכל סופגניות ונשיר שירים על נס גדול שהיה פה. נבחרי הציבור שלנו ימשיכו להתקוטט סביב מריבות קואליציה־אופוזיציה, התקשורת תמשיך לעסוק בענייני היומיום, הציבור הרחב יחזור לצפות בתוכניות בישול, קריוקי והישרדות - כמשחק אסטרטגי ולא כדרך חיים.
במקביל, מאות אלפי נשים בישראל ימשיכו לחיות תחת טרור בתוך ביתן, בפחד לחזור הביתה, בצל שד אכזר שאוכל מצלחתן וישן במיטתן, ובכל רגע עלול להתעורר ולהכות בהן. אנחנו בוויצו נמשיך להיאבק למענן, לטפל בהן ולעזור ככל יכולתנו - וסליחה מכל אלה שעבורן זה לא יספיק ושאותן זה לא יציל.
הכותבת היא יו"ר ויצו ישראל
[email protected]