בדצמבר 2008 עמדתי מתחת לחופה. קשה לתאר את תחושת ההתרגשות של חתן צעיר העומד מתחת לחופתו וחוגג את נישואיו. אבל כעבור מספר שעות, כשהאורחים כבר שבו לבתיהם, ארזתי תיק, עליתי על מדי ב' ויצאתי ישר לעזה, לשדה הקרב בשליחות עם ישראל.
שבוע וחצי לאחר החופה נפצעתי אנושות במבצע "עופרת יצוקה". הייתי תקופה ארוכה בין שמיים לארץ. הרופאים לא נתנו יותר מדי סיכויים. בכל זאת, פגיעת ראש ישירה.
השנים עברו, וכנגד כל נבואות האימה של הרופאים עברתי תהליך שיקום ארוך ומייגע, שבו למדתי לחיות מחדש, ללכת מהתחלה, לדבר ולאכול, זכיתי להיות אב לשלושה ילדים מקסימים, בעל תואר אקדמי, וכעת אני מנהל תחום הבוגרים במרכזי הנוער של OU ישראל, מטפל בנוער מתמודד ומכין אותם לשירות הצבאי.
אני לא היחיד, ישנם עוד עשרות אלפי פצועים ממלחמות ישראל, פצועים שעבורם כל יום הוא התמודדות חדשה, עם קשיים חדשים ובעיות חדשות. אנו, פצועי צה"ל, מתמודדים בכל יום מחדש עם השלכות הפציעה. פעמים רבות אנחנו שומעים על פעילות צה"ל שהסתיימה, ברוך השם, בפצועים "בלבד". אתם נושמים לרווחה, אנו הפצועים מבינים מה עומד לעבור על אותם חיילים.
רבים מהפצועים מתמודדים עם פציעות הנראות לעין, כמו קטיעת יד או רגל וכדומה, שלא נדע. אבל ישנם רבים עם פציעות סמויות, שקופות. פגיעות ראש ופוסט־טראומה. בפציעות מסוג זה נראה לכאורה שהכל בסדר עם הנפגע, אבל במציאות מתמודדים עם קשיים לישון בלילה, חרדות, תמונות החוזרות משדה הקרב, קשיים בחשיבה ובקבלת החלטות וקשיים נוספים, שלא כולם רואים אבל הם נשארים לעד.
המדינה קבעה את יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל. הרעיון לקבוע את היום עלה על ידי אנשים שרצו להוקיר ולהכיר תודה לאותם שנתנו את גופם ונשמתם, פשוטו כמשמעו, למען המדינה והאזרחים.
לא מדובר בעוד יום סמלי. עבורנו זהו יום שבו אנו מקבלים חיבוק חזק מעם ישראל, יום שנותן לנו את הכוח להמשיך לחיות, לעבוד, להקים משפחות ולהוסיף טוב בעולם.
ליום ההוקרה משמעות גדולה עבורי. הוא נותן לי את הכוח ומחזק אותי בעשייה היומיומית שלי ובהעברת האידיאל של השירות הצבאי לנוער.
כפצוע צה"ל אני מרגיש שיום ההוקרה חשוב לי מאוד. אני מקווה שהמדינה ומשרד הביטחון יעשו הכל למען הפצועים, בעיקר בטיפול בנכות שממשיכה איתנו למשך השנים, והיא קריטית.
הכותב הוא הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה, ומשמש כיום כראש תחום בוגרים במרכזי הנוער של OU ישראל.