כמעט 8,000 איש פנו השנה למוקד 118 של משרד הרווחה והשירותים החברתיים כדי לדווח על אלימות במשפחה, יותר מחצי מהפניות היו בנוגע לאלימות כלפי אישה במערכת יחסים זוגית, עלייה של כ־10% לעומת השנה שעברה. זו תמונת מצב מדאיגה, אך אני בכל זאת מתעקשת לזהות גם נקודת אור באפלה.
בשנה שעברה, בשיא הקורונה והסגרים, הסברנו את העלייה בתלונות על אלימות כאחד הנזקים האגביים של המגיפה. אנשים סגורים בבתים ימים ארוכים, והכעסים מתפרצים. השנה לא היו כמעט ימי סגר, גם מספר הנשים שפונו למקלטים נמצא בירידה, ולכן אפשר להעריך שהעלייה בתלונות נובעת מהגברת המודעות, וזה סימן מעודד. אולם עדיין נשים רבות החיות במעגל האלימות לא יודעות שיש מי שיכול לעזור.
אישה שחווה אלימות במערכת היחסים, תהא זו אלימות פיזית, נפשית, מינית, כלכלית או מילולית, חיה למעשה בכלא. נשים רבות מפתחות רגשות אשם, ואפילו מצדיקות את הגבר התוקף. מבחינתן כך נראית אהבה, כך נראית זוגיות. הן מסתירות את מצוקתן, לעתים מבושה ולעתים מפחד. כך עוברות שנים, האלימות מתגברת, ואין מי שיושיע אותן.
הבעיה חמורה במיוחד, לצערי, בחברה הערבית. נשים ערביות רבות לא מודעות לאפשרויות של המדינה לסייע או שהן לא נגישות להן. בנוסף על כך, חסמים תרבותיים מונעים מהן פעמים רבות לשנות את גורלן ולעזוב את מערכת היחסים האלימה. יותר מדי נשים בחברה הערבית לא עובדות וגם לא רכשו מקצוע, כך שהתלות הכלכלית שלהן בגבר כמעט מוחלטת.
בעוד שהמודעות לנושא האלימות הפיזית נמצאת בעלייה, על אלימות מסוגים אחרים בתוך מערכת היחסים לא מדברים כמעט בכלל. גם בתוך האפלה הזו יש נקודות של אור. נשים חזקות, אמיצות ונחושות שמושיטות יד ומסייעות לנשים אחרות לפרוץ את מעגל האלימות. הנשים האלו, חלקן חוו על בשרן אלימות, נתונות לאיומים וללחצים, אבל מוכנות לסכן את חייהן כדי להציל נשים אחרות. הרשות למעמד האישה תעניק לכמה מנשים אלו אות הוקרה מיוחד בבית הנשיא מחרתיים, ביום המאבק למניעת אלימות נגד נשים, אך זה לא מספיק.
המדינה צריכה להתייחס לבעיה הזו כאל אתגר לאומי. בתקציב שאושר לאחרונה הוקצו עשרות מיליארדים לפיתוח החברה הערבית ומלחמה בפשיעה. זה כמובן מבורך, ואני מקווה שבין כל הכספים האלו יימצאו גם התקציבים הדרושים להצלת חייהן של אלפי נשים שסובלות מאלימות בביתן. כיום, מתוך 16 המקלטים לנשים מוכות, רק שניים מיועדים לחברה הערבית, מספר נמוך משמעותית הן מחלקן היחסי באוכלוסייה והן משיעור התופעה בחברה. הנשים הערביות הן אולי המגזר המוחלש ביותר בישראל כיום. אסור להמשיך ולהפקיר אותן לגורלן, או לחסדיהן של מלאכיות. אנחנו צריכים להפעיל תוכניות ייעודיות, להקים מקלטים ולהגביר את האכיפה וההסברה כדי שהן ידעו שהן לא לבד.
הכותבת היא מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה