חוזה המדינה ודאי לא חלם על כך שבמלון המפואר "ארמון קובורג", הממוקם בכיכר הנושאת את שמו בווינה, כיכר תאודור הרצל, יתאספו זו הפעם השנייה בהפרש של שש שנים נציגי המעצמות שאחריהן חיזר בשעתו במאמציו לגייס תמיכה בהקמת המדינה העתידית – אך הפעם במטרה לחתום על הסכם עם מדינה המאיימת להשמיד אותה.
אגב, במרחק קצר מכיכר הרצל נמצאת הכיכר על שמו של קרל לוגר, ראש העיר האנטישמי של וינה שעלייתו הייתה אחד הגורמים שדחפו את הרצל אל הציונות. בשם האיזון הקדוש, החביב על אוסטריה היום, שוב דאגו השלטונות להקים בכיכר הרצל מאהל לשימושם של כתבים, חבריו למקצוע של הרצל, אשר יסקרו את הדיונים.
זאת למרות שדבר לא אמור לדלוף מהם עד השלבים הסופיים - לכאן או לכאן. ועם זאת, הפעם נלווית למתרחש תחושה של "דז'ה וו", כשהשינוי היחיד מאז סבב השיחות הקודם הן מגבלות הקורונה, שמוסיפות לתחושה הכבדה.
התחושה בקרב כל המשלחות היא שהפעם הדיונים עלולים להתארך, אך בלי להגיע לתוצאות המקוות. אולי יצמיחו איזה יצור כלאיים - הסכם חלקי או אחר שממנו חוששת ישראל – וזה ייתן לצדדים עוד אורך נשימה. כלומר, עד שאיראן תשפר את מצבה הכלכלי המחמיר, ושארה"ב תסתדר יותר עם המצב החדש שנוצר בעולם, וגם בוושינגטון, אחרי קריסת מדיניות הממשל הקודם.
ההבדל בין השיחות הקודמות לנוכחיות הוא השינוי הניכר לעין ב"מאזן האימה" בין שני השחקנים המרכזיים - איראן וארה"ב. מעבר לזה, שליטי איראן ונציגיה מרשים לעצמם לנקוט נגד ארה"ב לשון שהייתה מסמרת את תסרוקתו המטופחת של ג'ון קרי, אבי הסכם הגרעין (שעבר עכשיו להוכיח את כשרונו בענייני האקלים).
אם ארה"ב תבוא עם פתרון, היא תוכל להצטרף לשולחן הגדולים באולם הדיונים. אם לא, היא תישאר בחוץ. כך נזף, בלי להניד עפעף, דובר משרד החוץ האיראני בתלמיד האמריקאי הסורר.