הממשלה ה־36, ממשלת בנט־לפיד, כשבין חבריה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, הושבעה ב־13 ביוני ומכהנת קרוב לחצי שנה. בגזרת החינוך שקט, שקט מדי. הציפיות מהשרה החדשה היו גבוהות, אבל נכון לעכשיו הן לא התממשו.
שרי חינוך הנכנסים לתפקידם מצהירים, בדרך כלל די מוקדם, על ה"אני מאמין" שלהם לגבי דמותה של מערכת החינוך (ואחר כך עושים משהו אחר). אבל הפעם לא שמענו איזה דבר תורה ממי שעשתה תואר אקדמי בכיר בחינוך. לא הייתי מעלה את העניין לולא התחושה שדברים שם הולכים ומסתבכים.
אנו עדים לתופעה חדשה - מורות מצהירות בגלוי בכלי התקשורת על כוונתן לעזוב את החינוך. העובדה ששרת החינוך אינה משמיעה את קולה, העובדה שמשרד החינוך אינו מביט לתופעה הזו בעיניים – ודאי יחמירו אותה עוד יותר. לא נראה שהמשרד עושה עבודת חשיבה רצינית בשאלה איך מתקנים, ויש דווקא הרבה נושאים לשנות בהם.
למשל, צמצום כיתות. המורים שלימדו בקפסולות בתקופת הקורונה – כ־15 תלמידים בכיתה – אינם מפקפקים בחשיבות הרבה של האופציה הזאת וברצונם שהמשרד ימשיך לנהל את כיתותיו באותו פורמט.
כיתות קטנות הן מסגרת שניתן לנהל, היא אינטימית ומאפשרת לתלמידים להיות שותפים לתהליכי הלמידה. חזרה אל הכיתה הגדולה של 35 תלמידים מולידה את מה שאנחנו רואים היום בתחומי המשמעת וההתנהגות. רק העברת הסמכות אל הרשויות המקומיות הייתה מאפשרת את ההתארגנות הדרושה לכיתות קטנות.
למשל ביטול חלק ניכר מהבגרויות. הנושא מדובר שוב ושוב, אבל לא חל בו שינוי. איני מרחיב בשל היות הנושא כה לעוס, אבל שוב: השרה אמרה בתחילת דרכה שתעשה שינוי. היכן הוא?
למשל, הענקת מידה רבה מאוד של חופש לבתי הספר. כל בית ספר, כל מנהל, כל קהילה – שונים זה מזה. אין הסבר לשאלה מדוע צריכים כולם ללמוד את אותם המקצועות, להיבחן באותן הבחינות ולהביא ציונים. בעידן שלנו כל אלה הם קשקושים, ומה שדרוש הוא הרבה אוטונומיה, כולל שחרור מפיקוחים ובירוקרטיות. אבל לא. הדשדוש נמשך.
למשל, עיסוק משמעותי בַקיימות ובאקלים. יודעי דבר מצביעים על שנת 2030 כהזדמנות למתֶן את ההתחממות הגלובלית. זהו הנושא שצריך היה להפכו למתכלל הכללי של פעילות בתי הספר. המשך קיומם של תחומי דעת נפרדים, שאינם מכירים בבין־תחומיות שממוקדת בבעיות, מקשה על מערכת החינוך להשתלב במאמץ הבינלאומי הגדול – אך הבלתי מספיק בעליל – באופן שיעניק משמעות בית־ספרית אישית־קיומית לכל תלמיד.
למשל, העצמת המנהלים באמצעות "מנהיגים". כאשר כתבתי ב־2014 את ספרי "על כתפיהם" על אודות מנהלות/י בתי הספר, עדיין לא הייתה מודעות לחשיבות הרבה שישנה לפונקציה הייחודית הזאת במערכת החינוך. בינתיים חל שינוי, ואף קם ארגון בשם "מנהיגים" של מנהלות/י בתי ספר.
אם היה "מנהיגים" נהפך לארגון רשמי שמייצג את מרבית המנהלים, היה שינוי לא רק במעמדה של הפרופסיה הנפרדת הזאת, אלא במצב המערכת כולה. בשלב זה המנהלים ממשיכים להיות כפופים למורים, למרבה הסרקזם, בכל הקשור לארגון המקצועי המייצג. משרד החינוך – אייכה?