היום מציין העולם את היום הבינלאומי לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. עבורנו זה יום אחד בשנה, עבורם זו התמודדות יומיומית, 365 ימים בשנה. 15% מאזרחי ישראל בני 20 ומעלה (בערך 815 אלף איש) הם עם מוגבלות תפקודית חמורה. בנוסף, 235 אלף ילדים לומדים בחינוך המיוחד. אם נרחיב את המעגל גם למשפחות המיוחדות, אלה שיש בהן בן או בת משפחה עם מוגבלות, נגיע למספרים עצומים.
בישראל יש לפחות תשעה גופים ממשלתיים שמטפלים באנשים עם מוגבלות: משרד הרווחה, משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד האוצר, משרד המשפטים, משרד הכלכלה, משרד הבינוי והשיכון, הביטוח הלאומי, משרד הביטחון. מהצד השני, יש כ־550 עמותות שמטפלות באנשים עם מוגבלות.
הגופים הללו לא מתואמים ביניהם, דבר שמוביל לאנדרלמוסיה רגולטורית ולפגיעה משמעותית במיצוי הזכויות של אנשים עם מוגבלות, שלעתים כלל לא מצליחים לדעת מהן זכויותיהם. לכן יש להקים מנגנון של "נקודת שירות אחת" לאנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם מול המדינה, במטרה להבטיח את מיצוי זכויותיהם.
לעבודה ולמלאכה
החברה הישראלית לא באמת משלבת ומכילה את אוכלוסיית האנשים שיש להם ולהן מוגבלות. הם סובלים מהדרה, אפליה ומסטיגמות ודעות קדומות. השינוי יבוא רק ממקום אחד: הכלה ושילוב אמיתי ומלא של אנשים עם מוגבלות. לשילוב יש היבטים רבים, אבל הכל מתחיל ונגמר בעבודה. מהיום הראשון לחיינו מכשירים אותנו להצליח בחיים ולעבוד: מערכת החינוך, הצבא, האקדמיה ותחנות חיים נוספות.
אנשים עם מוגבלות לא מצליחים להשתלב בשוק העבודה בגלל סטיגמות ודעות קדומות שיש כלפיהם ובעיקר בגלל חסמים שחוקי המדינה מטילים עליהם. עוד לפני התפרצות הקורונה, 52% מהאנשים עם מוגבלות חמורה בגילי 64־25 לא היו בכוח העבודה, לעומת 17% בשאר האוכלוסייה. בקורונה מעסיקים הוציאו לחל"ת עובדים עם מוגבלות בשיעור הגבוה פי 3.8 מאשר עובדים שאין להם מוגבלות.
מבקר המדינה קבע שהמשק מפסיד כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות 5 מיליארד שקלים כל שנה. אז מה עושים? יש לאכוף את החוק שנכנס לתוקף ב־2017 לשילוב של לפחות 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי שיש בו יותר מ־100 עובדים. מדובר על עשרות אלפי משרות לאנשים עם מוגבלות - בדיוק במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות לגביהם.
במקביל, יש ליצור משרות ייעודיות לאנשים עם מוגבלות, שכזכור מהווים כ־15% מהאוכלוסייה. השילוב שלהם בארגונים ציבוריים וממשלתיים ישפיע משמעותית על תהליך קבלת ההחלטות וגם על ההחלטות שמתקבלות לגביהם בכל תחום. במקביל, צריך לבטל את החסם המרכזי בכניסה של אנשים עם מוגבלות לשוק העבודה: החוק שקובע שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד, מפסידים כסף החל מסכום נמוך ביותר של 5,300 שקל (ה"דיסריגארד"). זהו חסם שפוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד. יש להעלות את ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקצבה לסכום של 15 אלף שקל - פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק.
להנגיש פתרונות
נגישות היא שוויון זכויות, חופש תנועה ולמעשה הדבר הבסיסי ביותר. כשאין נגישות - יש מקומות שפשוט חסומים בפני חלק גדול מהאוכלוסייה.
בשנת 2021 רבים ממוסדות המדינה, בתי ספר, מדרכות, תחבורה ציבורית ושירותים חיוניים חסומים בפני אנשים שמשתמשים בכיסאות גלגלים, עיוורים, חירשים ובפני אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית. נגישות היא לא רק רמפות וכיסאות גלגלים. היא גם הנמכה קוגניטיבית בהסברה לאנשים עם מוגבלות שכלית, לעיוורים ולאנשים עם מוגבלות שמיעה, למשל. ראינו בשנתיים האחרונות שאין הנגשה של מצבי חירום (קורונה, מבצע שומר החומות) לאנשים עם מוגבלות ולילדים עם צרכים מיוחדים. אין הסברה בשפה פשוטה, מנוקדת או מונמכת של הסכנה או הכללים. החוק קיים כבר, צריך רק לאכוף את חוק הנגישות - ולהנגיש.
אין שום ייצוג לצרכים מיוחדים בצוותי החירום, דבר שמביא להתעלמות מצורכיהם המיוחדים של כמיליון אנשים עם מוגבלות. לא מדובר כאן בהשקעה מטורפת ולא סבירה. רוב החוקים קיימים, אבל פשוט אינם נאכפים. התועלת מאכיפתם תהיה עצומה ותביא להכנסות של מיליארדים למשק וגם לצמיחה.
צריך גורם ייעודי אחד שיסנכרן את כלל הפעילות הממשלתית מול אנשים עם מוגבלות ויביא למיצוי זכויות, לשילובם בעבודה, ולכך שצורכיהם המיוחדים יובאו בחשבון במצבי חירום ובפתרון הבעיות שהם נתקלים בהן מדי יום.
הכותב הוא מייסד מיזם פייסבוק ולינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה [email protected]