מפעם לפעם אנו קוראים על הוגי דעות שונים, פוליטיקאים ואחרים, המגייסים את ערכי הדמוקרטיה וזכויות היסוד של האדם על מנת להגן על עמדתם. אך, לדאבוני הרב, רבים וטובים בהם, כולל גם משפטנים בכירים, משבשים את מושגי היסוד של הדמוקרטיה וגם את מהות זכויות היסוד של האדם בטענה שהם באים להגן עליהם. אלא שהדמוקרטיה וזכויות היסוד של האדם מבוססות על איזונים נכונים; ובהיעדר איזונים, הכל מתמוטט.
נתחיל עם הצעתו של שר המשפטים גדעון סער להגביל את כהונת ראש הממשלה. מיד אנו קוראים על כך שיש כאלה המוצאים בהצעה זו רכיב העלול חלילה לפגוע, בעקיפין או ישירות, בסיכויי שובו של בנימין נתניהו למנהיגות הפוליטית בישראל. ואם חלילה, בתוך הצעה, שהיא עניינית ונכונה כשלעצמה, אפשר למצוא משהו העלול בדרך לפגוע בעתידו הפוליטי של נתניהו – הם יפסלו הצעה זו ורק משום כך.
זה מחזיר אותי אל שנת 1649. הפרלמנט בבריטניה החליט להוציא להורג את המלך צ'רלס הראשון בגין בגידה בעמו. היה צריך את החתימה על ההוצאה להורג של כל בכירי הפרלמנט. הם מאוד היססו, ואז אוליבר קרומוול, מנהיג המרד האזרחי, שכבר אפסה סבלנותו, קרא בזעם: England is not the king and the king is not England. והם חתמו על צו ההוצאה להורג. ניתן לראות מסמך מדהים זה עד היום בארגז זכוכית בבית הלורדים באנגליה.
ובכן, גבירותי ורבותיי, ולהבדיל כמובן – בנימין נתניהו אינו ישראל, וישראל אינה בנימין נתניהו. תפסיקו כבר למדוד בדרך שטחית כל הצעה בתחום הפוליטי אם היא טובה או רעה לעתידו של בנימין נתניהו. הגבלת תקופת כהונה של ראש ממשלה היא הכרחית לכל דמוקרטיה המגינה על עצמה; ואוי לאותה דמוקרטיה שלא תדע להגן על עצמה.
ראש ממשלה המכהן תקופה ממושכת מדי צובר כוח רב מדי. בתוך מפלגתו שלו פוליטיקאים עזי נפש הופכים לכבשים. הוא ממנה את כל הבכירים במשטר האזרחי וחלק גדול כמובן גם במערכת הביטחון. ואין זה כלל משנה אם ראש ממשלה חוזר ונבחר בבחירות דמוקרטיות. הדמוקרטיה מגבילה תקופת כהונה כדי להגן על עצמה.
בזמנו, בשנת 1992, העברנו את חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה. בחירתו של ראש הממשלה נעשתה בהשתתפות הציבור כולו. חברי הכנסת, כולל נתניהו, לא מחו על כך שהגבלנו את תקופת הכהונה של ראש הממשלה לשתי קדנציות או שבע שנים. כשאלה שמתנגדים להגבלת תקופות כהונה בתוקף החוק יוכלו לשנות את טבע האדם, יהיה נכון להקשיב לטענותיהם על כך שהגבלת תקופת כהונה פוגעת בדמוקרטיה.
הנושא השני שבו מרבים לדבר היום הוא שימוש שירות הביטחון הכללי באיכון ניידים של יחידות או יחידים שנדבקו בזן הקורונה החדש, האומיקרון. משפטנים בכירים נזעקים ואומרים שזוהי פגיעה בזכויות היסוד של היחיד. כן, זו פגיעה בזכויות היסוד של היחיד, אך פגיעה לגיטימית לחלוטין. אין בשום שיטת משפט בעולם המערבי, חוץ מאשר בגרמניה המערבית, לעניין כבוד האדם, זכות יסוד מוחלטת. זכויות היסוד על פי תורת המשפט מתאזנות תמיד מול אינטרס לאומי כבד משקל. אם יסתבר שלמען שמירה על אינטרס ציבורי כבד משקל יש מקום לפגוע בזכות יסוד, פוגעים בזכות יסוד כי האינטרס הציבורי גובר.
זכויות היסוד של היחיד אינן נעלות על אינטרסים לאומיים בעלי חשיבות מיוחדת. כולנו מבינים שאם אין אנו בולמים היום את התפשטות זן הקורונה החדש, זה יהרוס מחדש את הכלכלה, יפגע אנושות בתקציב המדינה, יהרוס חיים חברתיים וגם יגרום להרבה פגיעות בנפש. זהו איום חמור בקנה מידה לאומי.
ומול איום זה, זכות היסוד של היחיד המוגדרת אצלנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כזכות כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו - נפגעת; ונכון הוא לפגוע בה. הביטוי לכך שאין זכויות יסוד מוחלטות בישראל בא אצלנו גם לביטוי ברור בחוק היסוד עצמו הקובע שכן ניתן לפגוע בזכויות יסוד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. התכלית הראויה היא האינטרס הלאומי כבד המשקל המאוים. למען שמירה על הציבור, על החברה ועל המדינה מותר לפגוע בזכות יסוד של היחיד; ואין זה חייב להיות מצב של מלחמה ממש.